11 שנים למותה של נינה סימון

11 שנים למותה של נינה סימון

היום, יש יום הולדת למוות של נינה סימון, מלאו לו אחת עשרה שנים והוא ודאי כבר יודע ללכת לבד ולקרוא בלי ניקוד, אלא שהשאיר אותנו בלעדיה. קשה אמנם להגיד שאכן נשארנו בלעדיה, הרי בליל הנופים והאנשים שיצאו לה מהאצבעות ומהפה ישארו איתנו לנצח ועדיין יש משהו עצוב בידיעה שנעצר. לא יהיו עוד נופים ואנשים חדשים, לא יהיו עוד בניינים גבוהי קומה במקום מדבריות טקסניות, או אנשים בחליפות במקום חקלאים של שנות השישים.

אחד הדברים הראשונים שכתבתי למגזין, היה טור על עשר שנים למותה, ולא בכדי. אני זוכרת עד היום איך רצתי הביתה מחנות התקליטים, את הישיבה מול מערכת הסטריאו שלי שהייתה אז חדשה לחלוטין ואת הציפייה שמשהו יקרה והיא תתחיל לשיר. ציפייה שעד היום נראית לי כמו הנצח, הנצח הוא הרעש הלבן שבין הפליי לבין האקורד הראשון באלבום.
היא שרה את "Backlash Blues" המחאתי, אשר היום אפשר לומר עליו שהיה מעין נבואה, הרי בארה"ב מכהן זו הפעם השנייה ברציפות נשיא שחור. היא שרה אותו ואני רצתי להביא מילון כדי לחפש בו את כל המילים שאיני מבינה וכדי שאוכל לדעת בדיוק בדיוק למה היא מתכוונת כשהיא שרה:
"You give me second class houses
And second class schools
Do you think that alla colored folks
Are just second class fools
Mr. Backlash, I'm gonna leave you
With the backlash blues"

זה נמשך כך לאורך כל האלבום ( Released), ישבתי עם הבוקליט ועם מילון וכשזה נגמר, סגרתי אותם והתחלתי מהתחלה, הפעם הקדשתי את האוזניים שלי למוזיקה.
יש לו לאלבום מקצב שקשה לפספס והרמוניה שבאה דווקא מריבוי הכלים שבו (פרקשנס, כלי נשיפה, פסנתר, כלי קשת ואם איני טועה גם כלי מיתר). הוא היה ההפך מכל הכאילו הרמוניות הסובייטיות, בהן הכל שרים ונשמעים כמו אדם אחד. כאן היה גם הגיוון והדגשה של כל כלי, כמו כדי להדגיש את אורחות חייה ותפישתה גם דרך המוזיקה.
כמה שנים אחר כך, קניתי אלבום הופעה, המוכרים טענו שזה פחות כדאי, אבל אני,שלא זכתה לראות אותה בהופעה מעולם הרגשתי שאעשה לעצמי עוול אם לא אקנה. צדקתי, לשמוע את משנתה בטרם החלה לנגן, היה קצת כמו להיות שם, היכן שזה לא יהיה. יחד עם המוני אנשים הצוחקים לשמע הבדיחות הסמי סרקסטיות שהשמיעה שם. יכלתי, תוך הקשבה לאלבום לראות איך ההרכב, הקהל והיא יוצאים מן הרמקולים אל רצפת חדרי והופכים למיצג של קול ותנועה – קולנוע של ממש.
אחד השירים הזכורים לי ביותר הוא "Pirate jenny", היא לא אמרה דבר בטרם החלה לשיר אותו, איש לא מחא כפיים, הוא פשוט דהר במעין דרמתיות השמורה רק לה.

הדרמתיות הזו, המכאיבה כמו מיגרנה נשארת לאורך כל השיר בעוד סימון שרה את האינטרפטציה שלה לשירם של הצמד ברכט-וייל מתוך "אופרה בגרוש". הפסנתר בולט בו במיוחד, כמו כדי להדגיש את מצבה חסר האונים של ג'ני מחד ואת כוחה העצום מאידך, יש משהו בצליל העדין אך ממלא החלל של הפסנתר שהוא בדיוק הניגוד הזה.המילים אגב, דרמתיות לא פחות ומגוללות את סיפורה של נערת סיפון מנוצלת הלועגת למעבידה ומנבאת להם רעות.

המוות של נינה סימון חגג אחת עשרה שנה, לפני עשר שנים, כששמעתי שהיא מתה, רצתי לחדר כדי להתחבק עם החתול שלי (שגם הספיק למות בינתיים) ולבכות. חשבתי על כל העוולות שלא תספיק לשנות באמצעות המוזיקה שלה, על כל השינויים שלא תראה ועל כל התווים והמילים שלא תכתוב עוד.
אחר כך, לקחתי את האלבום היחיד שהיה לי אז והקשבתי לו בלי סוף, מתרכזת כל פעם במשהו אחר ונזרקת יחד איתו למחוזות אחרים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהכתה בי חשיבות האמנות, כל אמנות ובלבד שתהפוך את האדם לנצחי ותשאר רלוונטית גם עשרות שנים אחרי מותו. אני חושבת ש "I Shall Be Releasd" הוא אחד מהשירים האלמותיים האלו שילכו איתנו תמיד, או לפחות עד שנדע להקשיב להם.
עד היום, יצא לי לשמוע לא מעט קאברים לשיר הזה ובכל פעם שאני שומעת קאבר שלו, בין אם הוא טוב ובין אם לאו, משהו בי נצבט מחד ונמלא תקווה מאידך. אמנם לא זכיתי לראות את נינה סימון בהופעה, אך הכל מראה כי ישנם אנשים שיעבירו את משנתה הלאה ויחד נעשה שכל אדם באשר הוא, יזכה לחירות אמיתית.