כתיבת סיכום השנה שלי לאנדי הייתה חוויה מאוד מוזרה. מצד אחד, כיף להיזכר ולקלוט כמה מוזיקה מעולה עשו השנה – באמת כמויות לא נורמליות. מצד שני, תסכול עצום מהצורך לצמצם את כל השנה הזאת ל-20 שירים.
אז החלטתי שלא לצמצם באמת. לא לדבר בהכרח על תופעות, או על כל השירים שעשו לי את השנה (דאם איט, דוויד בואי והסטרוקס נשארו בחוץ ואיתם המון מוזיקה מדהימה), או אפילו על אלבומים. אלא פשוט לגעת בנקודות, ברגעים בזמן שהוא 12 החודשים האחרונים. חודשים שהיו משמעותיים לי מוזיקלית מעבר לכל אלבום או שיר, כי בחודשים האלה נהייתי הבעלים והעורך של מגזין מוזיקה, וזה דורש ממני פי 20 יותר ממה שיכלתי לדמיין וגם נותן לי בחזרה פי 50 יותר ממה שיכלתי לדמיין.
אז 2013 הייתה בעיקר עמוסה. בהתרחשויות ואירועים, באנשים חדשים ובמוזיקה נהדרת. הנה הסיכום הצנוע שלי שלה, מרוכז במיקסטייפ השנה שלי. 20 שירים, חלקם שם בפני עצמם וחלקם כחלק ממשהו רחב יותר. אתם יותר ממוזמנים להאזין תוך כדי קריאה. מירושלים הנצורה אליך באולפן, יונית.
המיקסטייפ שלי
Home :אלבום | Eclipse/Blue (Ft. Kazu Makino) – Nosaj Thing
השיר הזה הוא בעצם מ-2012, אבל בגלל שהאלבום שממנו הוא לקוח יצא בינואר יכלתי להכניס אותו. קליפ מבריק שמחביא מאחוריו המנון עצבות יפיפיה. אפילו לא שמעתי עדיין את האלבום אבל גם לזה אגיע. אומרים שהוא טוב לא פחות.
AMOK :אלבום | Ingenue – Atoms For Peace
את Atoms For Peace קיבלתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, אלבום של ת'ום יורק ונייג'ל גודריץ'! מצד שני, כל פרויקט צד גדול כזה בהכרח מרחיק אותנו מהאלבום הבא של רדיוהד. לכן ניגשתי לאלבום הזה בחשש רב (ועם ביקורות מעורבות מאוד) ושמחתי/התאכזבתי לגלות שהוא אלבום מצויין. נכון, הוא קצת סטטי. נכון, הוא קצת מפוזר. אבל הוא נשמע נהדר ויש בו טקסטים מעולים. Ingenue הוא השיר האהוב עלי מתוכו ואחד האהובים עלי בכלל ולטעמי הוא נשמע קצת כמו B-Side משוכלל מתקופת In Rainbows. אל תפספסו גם את הקליפ שהוא המשך ישיר לLotus Flower.
Wondrous Bughouse :אלבום | Dropla – Youth Lagoon
זאת הייתה שנה מעולה לטראוור פווארס, אומן שזכינו לראות השנה בבארבי. ככה כתבתי בסיקור המופע:
הוא מגיע אלינו בעיצומה של תקופה מצויינת […] בגיל 24 עם אלבום שני שסיחרר את המבקרים וסחף אחריו עוד קהל שנשבה בקול שלו ובטקסטים המדויקים ובסאונד העשיר, השלם, שעוטף את אותם הטקסטים שלו בצורה כל-כך יפה.
Overgrown :אלבום | Take A Fall For Me (Ft. RZA) – James Blake
שיתוף הפעולה המוצלח של השנה לדעתי. ג'יימס בלייק מתמודד היטב עם תסמונת האלבום השני. איכשהו הוא כמעט נעדר לחלוטין מסיכומי השנה (ועל זה עוד אדבר בנפרד) אבל כשהוא יצא המבקרים עפו עליו. מסתמן שבלייק ממשיך לשכלל את הCraft הכל-כך מובחן שלו. Take A Fall For Me זאת הדוגמה הטובה ביותר לכך שמצד אחד הוא נשמע בדיוק כמו שהוא נשמע כשנחשפו אליו לראשונה ב2010, ומצד שני לעובדה שהוא התפתח והשתנה בצורה משמעותית. אין תלונות כשהתוצאה כזאת מהפנטת.
Bankrupt! :אלבום | Entertainment – Phoenix
הצבעתי לאלבום הזה בכל מקום אפשרי בערך כי אני מרגיש שהוא התפספס לגמרי, אולי בגלל העומס המוזיקלי ואולי בגלל הציפיות הבלתי אפשריות של האלבום הקודם שלהם (שזכה בגראמי מוצדק ביותר, האלבום האלטרנטיבי). חבל, כי זה אלבום ממש טוב. כך או כך Entertainment הוא הסינגל ששמעתי הכי הרבה השנה והוא מתאים לי לחצי מטר (לפחות!) שלג מחוץ לחלון בדיוק כמו שהוא התאים להליכות הארוכות בקיץ. יש גם קליפ פנטסטי (כנ״ל לTrying To Be Cool).
(הערת שוליים: מאי סיפק לנו כמה וכמה אלבומים נהדרים. מתוכם, 3 אלבומי מופת שאי אפשר להסתכל על השנה הזאת בלעדיהם, כאלה שמתחרים זה בזה על תואר אלבום השנה. הם יצאו בפער של שלושה ימים זה מזה: ב-14, 17 ו-20 לחודש)
Modern Vampires of the City :אלבום | Hannah Hunt – Vampire Weekend
מקום ראשון ברולינג סטון, מקום שני בTime, מקום שלישי בספין וStereogum. סוף סוף ומפייר ויקנד זוכים לקרדיט שמגיע להם בתור אחת הלהקות היותר מעניינות, לטעמי, שפועלות כרגע. אם הייתי מקבל שקל על כל מי שכתב לי שהם סתם להקת היפסטרים הייתי עשיר מזמן, אבל הם הרבה יותר מזה. נראה לי שפעם ראשונה מזה המון זמן אני מסכים עם הרולינג סטון: Hannah Hunt הוא השיר הטוב ביותר שלהם עד כה.
Random Access Memories :אלבום | Get Lucky (Ft. Pharrell Williams) – Daft Punk
אחרי שגיליתי שגם יעל בחרה בשיר הזה (ועל הדרך הכניסה שלל שירים נהדרים שאצלי לא שרדו את הרשימה הסופית, אז תודה לך יעל) חשבתי להחליף אותו בשיר אחר באלבום הזה. אלוהים יודע שלא חסרים – גם Get Lucky, גם Instant Crush (עם ג'וליאן קזבלנקס מהסטרוקס), גם Lose Yourself To Dance (שוב פארל), גם Touch (עם פול וילאמס) וגם Doin' It Right (עם פנדה בר) – מקומם בשירי השנה שלי. והשאר לא נופל מהם בהרבה.
עם מקום ראשון ב-20 מדינות, מבקרים מהללים ומשבחים, 5 מועמדויות לגראמי ולהיט ענק (Get Lucky), אפשר לשאול ברצינות: אלבום השנה? עושה רושם שכן. זה מה שכתבתי עליו בלילה שהוא יצא. יותר מחצי שנה עברה ואני עומד מאחורי כל מילה.
Random Access Memories הוא אלבום מופת, שמגדיר מחדש את דאפט פאנק ואת גבולות הסאונד האלקטרוני. אם עד עכשיו דאפט פאנק היו אלה שפורצים דרך למוזיקה אלקטרונית ולמחשבים על חשבון החלק האנושי, הפעם הם אלה שמאדירים את האדם, את האולפן, את התזמורת והנגנים, על חשבון הסמפלים והמחשבים. אם תרצו – ג'אז, גרסת המכונה.
Trouble Will Find Me :אלבום | Graceless – The National
ניו-יורק על המפה. שני אלבומי הרוק הכנראה באמת גדולים של השנה, ומפייר ויקנד והנשיונל, באים שניהם מניו-יורק ונספחיה. בעידן של גלובליזציה ויותר ויותר שמות שבאים מהעולם (שני הלהיטים הבאמת גדולים של השנה לטעמי הם מצרפת וניו זילד) הרוק הניו-יורקי (שכולל עוד נציגים שלא נכנסו) ממשיך להיות אבן יציבה.
ולגופו של עניין – אני מודה ומתוודה שרק השנה ערכתי היכרות אמיתית וברוכה עם הנשיונל. ואיזה היכרות זאת הייתה – שלושה ימים אחרי אלבום שהתיש אותי רק מלצפות לו כבר הייתי שקוע עמוק בתוך קול הבריטון של מאט ברנינגר. Fireproof הוא השיר שהכי העציב אותי השנה, ואת Graceless אני עדיין שומע בריפיט לפעמים, אבל החוזק של האלבום הזה הוא כיחידה אחת: בלי פילרים ועם המון רגעי ענק הוא מצליח להדהד הרבה אחרי שהוא נגמר. אלבום שישאר איתי עוד המון זמן.
Yeezus :אלבום | Blood On The Leaves – Kanye West
אחרי MBDTF, אלבום שהפך אייקוני תוך שבוע וסחף אחריו את הקהל ואת המבקרים כאחד, היו שאלות מה כבר קניה יכול לעשות. תכלס, מה עושים אחרי שמשתלטים על העולם? מסתבר שלפי ווסט, עושים אלבום שאמור להכעיס את כולם, מסיימים אותו רק כמה ימים לפי תאריך השחרור ומסמפלים שיר אייקוני על הלינצ'ים באפרו-אמריקנים בשנות ה-30 לתוך שיר על הריון לא רצוי עם המאהבת, מכוניות יוקרה ושעמום של עשירים. התוצאה, כמובן, מבריקה.
אם יש אלבום אחד שראוי לתואר אלבום השנה יותר מדאפט פאנק זה כנראה זה, או לפחות ככה מרגישים המבקרים. מלבד מקום שני בNME וברולינג סטון, Yeezus מדורג במקום הראשון ברשימות של Exclaim!, The A.V. Club, Complex, Entertainment Weekly, Spin, Time, Stereogum וכמעט כל מגזין ובלוג אחר. תתעלמו רגע מהאישיות הבעייתית – קניה הוא אולי אומן הסולו הגדול של זמננו.
Obsidian :אלבום | Miasma Sky – Baths
מרוק-סטאר כמו קניה לBaths, או וויל ויזנפלד בשבילכם. המוזיקאי האלקטרוני מקליפורניה שחרר השנה את האלבום השלישי שלו, Obsidian, שחוץ מעטיפה יפה ובאופן כללי שירים טובים מאוד, מתהדר גם בMiasma Sky, טראק מרגש ובעיקר חורפי נורא. מתאים בול למה שהולך שם בחוץ ברגעים אלה ממש.
Indigo Sumer :אי.פי | Blurred Lines – Nylo
אחד הקאוורים האהובים עלי השנה שייך זמרת די אנונימית בשם Nylo, ששחרה השנה EP בכורה מעניין שמבשר על פוטנציאל עצום. היא פה בעיקר בגלל שיר אחד, מעבר לכל הפוטנציאל – התשובה הנשית והמצויינת לBlurred Lines של רובין ת'יק, השיר הדוחה של השנה. הגרסה שלה גם נשמעת טוב יותר וגם היי, כל דבר שהופך את השיר הזה מהמנון תרבות אונס לשיר ששווה האזנה הוא בבחינת נס מבחינתי.
Is This How You Feel? :אי.פי | Is This How You Feel? – The Preatures
אני לא חושב שיש מילים שיתארו כמה אני אוהב את הסינגל הזה. מצד שני, לא התעורר בי בשום שלב דחף להאזין לכל החומרים שלהם ואני בטח מפספס, אבל מפחד להתאכזב. לכן אני גם לא יודע כלום על The Preatures חוץ מזה שהם מסידני, שחררו השנה EP בכורה לקראת אלבום ראשון ב-2014, וזה שהם אדירים. בתכלס, כל השאר לא באמת משנה.
AM :אלבום | Why'd You Only Call Me When You're High? – Arctic Monkeys
ממשיכים את השאלות בסינגל עם השם הכי טוב של השנה. אוף עם הקופים, שמצליחים מצד אחד להיות מעולים כבר 7 שנים וחמישה אלבומים, ומצד שני גדלו לאיזה קנה מידה והתנהגות שמזכירים לי את קולדפליי, הלהקה שמוכיחה כל יום מחדש כמה קל לקבור כישרון ענק תחת מזבח הבינוניות והמיינסטרים. אני מפחד שהארקטיק מאנקיז בדרך ללהיות קולדפליי 2 ומתנחם בזה שR U Mine וWhy'd You Only Call Me When You're High פשוט טובים מידי בשביל לסמן את תחילת הסוף, אבל אי אפשר לדעת. אעקוב בדאגה.
If You Wait :אלבום | Wasting My Young Years – London Grammer
בלי להכביר במילים, בשנה של פופ מאכזב London Grammer מוכיחים שאפשר גם אחרת – אפשר לעשות גם פופ נעים, נגיש, אינטילגנטי. אלבום הבכורה שלהם התנגן אצלי המון השנה. שימו עין עליהם – הם בדרך למעלה.
The Electric Lady :אלבום | Dance Apocalyptic – Janelle Monáe
ג'אנל מונה – האישה, השיער, וכמויות הכישרון. היוצרת הכי מבטיחה ומעניינת בR&B האלטרנטיבי הוציאה השנה אלבום קונספט שממשיך את סדרת מטרופוליס שלה. זה אחד האלבומים העמוסים של השנה, משהו שאני בדרך כלל מאוד לא אוהב ופה עובד נהדר. תאזינו ל-Dance Apocalyptic המופתי אבל גם לPrimetime עם מיגל, Q.U.E.E.N. עם אריקה באדו (יש גם קליפ מצויין) ולGivin' Em What They Love שבו היא מארחת את פרינס האחד והיחיד.
Kiss Land :אלבום | Live For (Ft. Drake) – The Weeknd
לרגעים זה מייקל ג'קסון שקם לתחייה, לרגעים זה אחד ממובילי הדור החדש של יוצרי הR&B, לרגעים זה פשוט מתיש. אני מודה שהיו לי ציפיות גבוהות יותר לאלבום הזה, אבל החוויה הכללית מנצחת ודה וויקנד ממשיך להיות קול בולט בסצינה רוויה ביותר מידי בינוניות. העבודה שלו עם דרייק היא שוב אחד הרגעים הטובים באלבום וגם פארל, שזאת הייתה אחת השנים הכי טובות שלו כמעט רק מלהתארח אצל אחרים, תורם כאן רמיקס מוצלח לWanderlust.
EP2 :אי.פי | How's That – FKA Twigs
4 שירים שהם עולם ומלואו מרכיבים את הEP הזה וכל אחד מהם יותר טוב מהשני. אני שומר חסד לראשון שהכרתי, How's That, שמלווה גם בקליפ יפיפיה. אם האי.פי הזה הוא איזשהו סימן לכישרון שלה ולא הברקה חד פעמית, אנחנו מסתכלים פה על שם שיכול להתגלגל על הלשון של כולנו תוך כמה שנים. באיזשהו מובן אני רוצה שהיא תישאר הסוד הקטן שלי, אבל נראה לי שאצטרך להרפות.
The Bones of What You Believe :אלבום | Lungs – Chvrches
אלבום סינת'פופ שגם Hot Chip היו חותמים עליו את שמם, אם הם היו יכולים, וגם מועמד רציני לתואר אלבום הפופ של השנה. אני חושב שהיה שווה לקצר אותו מ-12 שירים במהדורה המקורית ולהכניס את Strong Hand ממהדורת הדלוקס, כי הוא כרגע מלא מידי בשירים טובים שלא מצדיקים את מקומם. הטראקים הטובים בו הם המנוני פופ ממכרים שרק מחכים לרמיקסים שיהפכו אותם למפלצות ריקודים. ככה עושים פופ כיפי בלי להתפשר על על איכות. משובח.
Days Are Gone :אלבום | Falling – Haim
לדעתי המתחרה העיקרי של Chvrches על תואר אלבום הפופ של השנה. Haim, שדוברו בארץ הרבה בעיקר בגלל המוצא הישראלי (מי צעק גאווה ישראלית ולא קיבל?), הן טריו-אחיות שכבש את בריטניה עם אלבום חכם מאוד וטשטוש גבולות – אני מכיר כמות זהה בערך של היפסטרים ושל חובבי פופ מצעדים שאוהבים אותן. Haim נהנות מכל העולמות, כמו ששרה מיילי סיירוס, ואנחנו נהנים מהן בחזרה. (נ.ב – תשמעו את הקאוור של Chvrches לFalling)
Reflektor :אלבום | Porno – Arcade Fire
האמת היא שציפיתי להרבה אלבומים השנה. רובם לא אכזבו אותי, ואפילו הפתיעו לטובה. אחד שאני לא יודע איך לסכם את התחושות שלי לגביו הוא האפוס ההו-כה-גדול של ארקייד פייר, שנטשו את הפרברים לטובת סיפור אהבה מהמיתולוגיה היוונית. זה רלוונטי לחיינו באותה מידה, זה פי 2 יותר ענקי, זה עם ג'יימס מרפי שהפך את ארקייד פייר ללהקת דיסקו וזה בעיקר מרתק. הנה מה שחשבתי על Reflektor כשהוא יצא:
ארקייד פייר התעלו מחדש על היכולת שלהם לברוא יקום שלם. שוב הם יצרו אלבום שהוא חוויה טוטאלית, כזאת שמחזיקה גם כחלקים נפרדים וגם (ובמיוחד) כיצירה שלמה. […] יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשוות את Reflektor, מבחינת סאונד, לאלבומים הקודמים של ארקייד פייר. למרות נקודות השקה מסוימות, מדובר בכיוון אחר לגמרי. המאפיין הבולט ביותר הוא הסאונד שג’יימס מרפי יצר סביב ארקייד פייר – הוא לא רק מחמיא להם אלא מאיר אותם בצורה אחרת לגמרי […] ארקייד פייר יצרו אלבום שהמבחן הגדול ביותר שלו הוא הזמן. את מבחן הכאן ועכשיו הוא לוקח בלי למצמץ. לגבי כל השאר, נצטרך לחיות ולראות.
— — — — —
למה אני מחכה ב-2014?
האמת היא שאין לי מושג. יש אומנם כמה אלבומים שאני כבר מצפה להם, כמו השני של פרנק אושן וMorning Phase של בק, אבל מעבר לזה נאדה. זאת הייתה שנה באמת מדהימה גם במוזיקה הלועזית וגם בישראלית ונראה לי שהכי טוב לי להנמיך ציפיות לשנה הבאה, אבל אני נורא לא רוצה. הלוואי שנחליק בטבעיות לתוך עוד שנה עמוסת כל טוב וגם אם לא זה בסדר – יצאו השנה כל-כך הרבה דברים שעוד לא שמעתי, שאולי טוב אם יהיה לי זמן לשמוע אותם ב-2014.
הסיכום הזה הוא רק הסיכום הראשון בפרויקט סיכום 2013 שלנו. בהמשך – עוד קצת סיכומים, עוד קצת מיקסטייפים, עוד המון מוזיקה טובה.
