2013: קופים, חרבות וילדי עץ – סיכום השנה שלי (יער)

תוך כדי העבודה על סיכום השנה שלי, הבנתי דבר אחד – חלק גדול מהשירים הכי יפים והאלבומים הכי טובים שיצאו השנה אני אשמע רק בשנה הבאה.

סיכומי שנה הם דבר מתסכל. אני חושבת שזה בלתי אפשרי לסכם שנה מבלי שתתלווה לתהליך הזה מעין תחושת פספוס, על כל המוזיקה שלא הספקנו לשמוע, על כל המוזיקה הטובה שלא התאהבנו בה בהאזנה ראשונה. ברור חלק ניכר מהאוצרות של 2013 יתגלו לי רק בשנים הבאות.

החלטתי להתמקד בסיכום הזה בחוויה האישית שלי מ-2013. אני מניחה שבחלק ניכר מעשרות סיכומי השנה האחרים בעברית כבר דיברו וידברו בהרחבה על האנשים, ההופעות והתופעות שהפכו את 2013 למה שהיא הייתה, בהקשר הגלובלי ובהקשר הישראלי. אני חושבת שבסופו של דבר סיכומי שנה נועדו לגבש לכדי רשימה אחת את המוזיקה שלדעתנו היא הראויה ביותר והטובה ביותר שיצאה השנה. לרכז את השירים שריגשו, שימחו והעציבו אותנו במקום אחד.

אני מקווה שתמצאו בסיכום השנה הזה יצירות ואמנים שיגעו בכם כמו שהם נגעו בי, ושבשנה הבאה 2013 עוד תהדהד לכם באזניות.

האלבום: Agnes Obel – Aventine

אגנס אובל נכנסה אליי למערכת בחורף 2011, שהוא, נכון לעכשיו, החורף הכי טוב בכל הזמנים. את Philharmonics, האלבום הראשון שלה, הכרתי באיחור; את האלבום הנוכחי כמעט פספסתי. לא חשבתי שאפשר להתעלות על אלבום בכורה יפה כל כך, אבל אובל ניחנה בגאונות סקנדינבית, ויצרה אלבום חורפי מושלם ויפה עד כאב. אלבום השנה שלי.

ההפתעה: Arctic Monkeys – AM

עד לפני שלושה חודשים, הארקטיק מאנקיז היו מבחנתי להקה די בינונית ומוערכת יתר על המידה, ואז AM הגיע והשאיר אותי פעורת פה. לא שיניתי את דעתי על החומרים הישנים של הקופים, ואף על פי שגיליתי כמה אוצרות (כמו Cornerstone המופלא), אני עדיין חושבת שאף אחד מהאלבומים הקודמים שלהם לא משתווה ל-AM, שהיה אלבום השנה שלי עד שאגנס אובל חטפה להם את התואר מהידיים. האלבום הזה בוגר יותר, קליט יותר וכיף בצורה לא נורמלית.

הציפייה: Woodkid – The Golden Age

מאז ששמעתי את וודקיד בפעם הראשונה אני עסוקה בלחכות. האמן הזה יודע למתוח את הסבלנות שלי לקצה. בין אם לחכות לאלבום הבכורה, בין אם לחכות לכל קליפ חדש שלו. הוא מאוד אוהב להתעלל בי. העובדה שאין שום קשר בין החומרים המוקדמים שלו לבין האלבום החדש, והעובדה שהוא מביים את כל הקליפים שלו בעצמו הן הדוגמה המושלמת מבחינתי להתפתחות של אמן, להוויה של אמן במלוא מובן המילה. למרות שהוא מפוספס לפרקים, האלבום הזה מכיל כל כך הרבה שירים אדירים, שההגדרה "גדול מהחיים" די קטנה עליו.

האהבה: Rhye – Woman

לקח לי כמה חודשים טובים להבין שהסולנית המופלאה של Rhye היא בכלל סולן, וגם זה קרה במקרה. הגילוי הזה השאיר אותי פעורת פה לא פחות מהארקטיק מאנקיז. האלבום של Rhye הוא האלבום הכי מלא אהבה שיצא לי לשמוע בחיים. בכל פעם ש-Open מתחיל להתנגן עוברת בי צמרמורת. יותר מתשעה חודשים מאז שהוא יצא, האלבום הזה מרגש אותי בדיוק כמו בפעם הראשונה.

הפיצוץ: Son Lux – Lanterns

על Son Lux כבר כתבתי בהרחבה בחודשים האחרונים. האלבום הזה הוציא ממני את קשת הרגשות הכי רחבה מכל האלבומים ששמעתי השנה – הוא ריגש, ושימח, והעציב – הכל תוך כדי שהוא אוחז בי בחוזקה ולא מרפה. רכבת הרים.

את המוזיקה של Son Lux צריך לשמוע כדי להאמין שהיא קיימת. קשה מאוד להסביר או לתאר אותה, כמעט בלתי אפשרי. מוזיקה אלקטרונית, שנעה בקלות בין מינימליזם ששובר את הלב לסינתיסייזרים שמעיפים את המוח. ואולי לא צריך לתאר אותה. אולי צריך פשוט להקשיב.

הכישוף: Forest Swords

המוזיקה של Forest Swords שונה לחלוטין מכל דבר אחר ששמעתי. קשה להאמין שבן אנוש יצר את המוזיקה המכושפת הזאת. החומרים של Forest Swords לא קלים לעיכול ולא קליטים, אבל שווה לתת להם את תשומת הלב הראויה על מנת לקלוט את כל הרבדים והשכבות שהם מכילים. המוזיקה הזו מזכירה לי מסעות ארוכים וממדים אחרים.

ההבטחה: Jamie N Commons

אם לא היו מספרים לי שהוא בן 25, הייתי בטוחה שג'יימי קומונס כבר מת, ולו רק בגלל הקול האדיר שלו, ששמור רק לזמרים אדירים באמת. קומונס אחראי לכמה מהשירים הכי יפים שיצאו בשנתיים האחרונות, שירים שאם היו שייכים לדילן, כבר מזמן היו הופכים לקלאסיקה. אולי זה יקרה בעוד שנה, אולי בעוד ארבעים, אבל ג'יימי קומונס עוד יהפוך לאחד הזמרים הגדולים. מפתיע שזה עוד לא קרה.

— — — — —

תשעת האלבומים הבאים שווים וראויים להתייחסות. בנקודה הזו של השנה, ממבט אל כל החודשים שקדמו, אני יכולה לסמן את האלבומים הללו כאלו שליוו אותי ב-2013. לא על כולם חרשתי, לא אל כולם התמכרתי, אבל כולם השאירו בי איזשהו חותם. אלה האלבומים שיעמדו לדעתי במבחן הזמן, שבעוד כמה שנים אני איהנה מהם בדיוק (או כמעט) כמו שנהניתי מהם בהאזנה ראשונה.

Keaton Henson – Birthdays

שריגש והקסים אותי, במיוחד בקליפ של Sweetheart What Have You Done to Us.

Lorde – Pure Heroine

ששינתה משהו בנוף המוזיקלי שלנו והוציאה אלבום בכורה כן ואמתי.

Neko Case – The Worse Things Get..

שניסתה להוציא אלבום עם שם יותר ארוך משמות האלבומים של פיונה אפל. שממשיכה להיות המלכה האם שלי.

Prefab Sprout – Crimson/Red

שמרחו לי חיוך ענקי על הפרצוף.

John Legend – Love in the Future

שעדיין יש לו את אחד הקולות הכי יפים שקיימים. שהאלבום שלו מלא אהבה, בדיוק כמו Rhye, רק בצורה אחרת.

Everything Everything – Arc

שמילאו בכבוד את החלל ש-Alt J הותירו השנה, והוציאו אלבום ראוי בפני עצמו.

Haim – Days Are Gone

שעשו לי געגועים לאייטיז, אף על פי שנולדתי הרבה אחרי.

Junip – Junip

שיצרו את אלבום הקיץ השני הכי טוב של השנה (אחרי Rhye).

iamamiwhoami – Bounty

שלמרות שהאלבום הזה לא מתקרב לאלבום הבכורה המופתי משנה שעברה, הוא עדיין טוב יותר מרוב הדברים שיצאו השנה.

— — — — —

למה אני מחכה ב-2014?