בשנה החולפת קרו הרבה מאוד דברים – חקרתי את העולם, חקרתי את הבית, חקרתי אמנות, מוזיקה, את עצמי… ובדרך גיליתי דבר מאוד משונה: הדבר היחידי שמעורר בי רגש כלשהו זה מוזיקה. זה דבר מוזר להגיד שבכיתי יותר בהופעה של להקה מאשר כשאחיין שלי למד ללכת, או שהתרגשתי יותר מפסטיבל מאשר מטיול באורך חודש ברחבי אירופה.
בשנה האחרונה נכחתי ביותר מ-50 הופעות של אמנים שונים, שמעתי אינספור אלבומים, הכרתי עשרות אמנים חדשים, ועל כל הטוב הזה מושתתים לי זיכרונות, כי אלה היו הרגעים הטובים ביותר של השנה שלי – הרגע הזה בו מתחיל להתנגן השיר שאני אוהבת ברדיו או שאני פותחת שיחה עם אדם רנדומלי על אלבום שאני אוהבת או הולכת בגשם לצלילי הסאונדטראק שהאייפוד מספק לי. הרגעים שהכי נצרתי מהשנה האחרונה שזורים באופן מופתי עם מוזיקה שליוותה אותם, כי רק ככה אני מצליחה לחוות את העולם.
זה כמעט מתסכל להבין שלא בכיתי בטקס הסיום שלי, או כשחיבקתי את אמא שלי אחרי חודש שלא התראינו, או כשסיימתי מערכות יחסים, עד הרגע בו התנגנו באזניי הצלילים שהחזירו לי את הזיכרונות הללו. יחד עם התסכול, אני מבינה מחדש עכשיו למה התחלתי לכתוב כאן, למה זה משמעותי עבורי בכל יום להמשיך ולחפש משהו חדש שיעיר אותי מהתרדמה הרגשית בה הייתי כלואה בשנה האחרונה.
את השירים במיקסטייפ שלי בחרתי בקפידה. חלקם משמעותיים עבורי, חלקם עושים לי נעים באוזן. חלקם פשוטים להפליא להאזנה וחלקם דורשים כמה השמעות חוזרות על מנת להבין מה קרה, אבל כל אחד מהם נוצר בתוכו זיכרון כזה או אחר, וזאת הסיבה שבחרתי דווקא אותם.
המיקסטייפ שלי
Skyer :אלבום | Atlantis – Postiljonen
אני אוהבת מעגלים סגורים, ומבחינתי, לפתוח את המיקסטייפ שלי עם השיר שסוגר את Skyer, האלבום האהוב עליי השנה והראשון שאי פעם כתבתי עליו, זה לסגור מעגל לקראת השנה החדשה. אני זוכרת עדיין כמה התרגשתי כששמעתי את השיר הזה לראשונה והבנתי שזהו, זה הסיפתח שלי במקום הזה, זה יהיה החותם הראשון שלי. אבל מעבר למה שהשיר הזה מסמל עבורי, צריך להודות שהוא אחד מהשירים המוצלחים ביותר באלבום שכולו זהב.
Modern Vampires Of The City :אלבום | Ya Hey – Vampire Weekend
משהו באלבום החדש של וומפייר וויקנד מוכיח שהם התבגרו לא מעט בשלוש השנים שעברו מאז אלבומם הקודם. יש משהו יותר מורכב במוזיקה ובליריקה, המקצבים השבטיים שאפיינו את האלבומים הקודמים התפתחו וקולו המתוק של עזרא אוצר בתוכו סיפור מורכב יותר ממה שניתן לחשוב בהתחלה. מעבר לכל אלה, אני מאמינה שזה אחד השירים היותר מוצלחים שהלהקה הזו אי פעם הוציאה וללא ספק טראק ששובה אותך מהאזנה ראשונה.
White Orchid :אלבום | Latter Days – French Films
היתקלות מקרית בנבכי האינטרנט הפכה לקראש ענק על הלהקה הדנית הזאת. האלבום שלהם לא זכה להכרה לה הוא היה ראוי, וחבל כי Latter Days היה שיר שליווה אותי לאורך הקיץ אל תוך החורף עם ריפים משכרים של גיטרה שמזכירה את הסטרוקס בתקופות יותר יפות.
AM :אלבום | Do I Wanna Know? – Arctic Monkeys
הייתי מאוד מסויגת בעמדתי כלפי האלבום האחרון של החבר'ה משפילד – הרבה השערות שלי התגלו כממשיות וחוויתי לא מעט אכזבות עם האלבום הזה, אך אם יש משהו שאיתו אי אפשר להתווכח, זה ש-Do I Wanna Know? הוא ללא ספק הדבר הכי סקסי שהגיע למיינסטרים בשנה האחרונה. אני בטוחה שדור שלם של היפסטרים ש"פוצצו את הדובדבן שלהם" (אוי וויזמיר) למשמע הבייס-ליין של השיר הזה יוכלו לגבות אותי בעניין.
MGMT :אלבום | Your Life Is A Lie – MGMT
אני חושבת שלקח לי בערך שבועיים לעכל את השיר הזה כשהוא יצא כסינגל, ועוד איזה שבוע לעכל רק את הקליפ שלו. מאז ומעולם הצהרתי על MGMT כלהקה שפתחה לי את הראש למוזיקה שלווא דווקא משודרת ב-MTV ואפילו עכשיו, אחרי יותר מ-6 שנים של היכרות עם המוזיקה שלהם, אני מרגישה שיש לי עוד כל כך הרבה לעכל, וזה מרגש אותי.
Empty Estate :אלבום | The Body In Rainfall – Wild Nothing
ג'ק טאטום, האיש מאחורי הגאוניות שהיא Wild Nothing מביא לנו את כל מה שיפה וטוב באי.פי האחרון שלו כבר בטראק שפותח אותו. עם פתיח מדבק ומילים מרירות אני נשאבת לתוך העולם שטאטום בונה ב-Empty Estate כבר מהשניות הראשונות שלו, ומשהו באותן שניות עזר לי להבין אי שם במאי את זה שהקיץ הגיע, ואיתו התחלות חדשות שבתקווה ישמעו בדיוק כמו השיר הזה.
Strike Gently :אלבום | Prima Materia – The Virgins
ובהמשך לאובססיה שלי עם שירים שפותחים אלבום, קשה לי להגיד שממש נהנתי מהחדש של הבתולים מהסיבה הפשוטה שכמעט ולא הצלחתי להתקדם מעבר לשיר הנ"ל. השיר הזה ליווה כל כך הרבה נסיעות ללא תכלית בלילות הקרים של תל אביב והיה מקור השמחה הקטן שלי כל פעם שהוא התחיל להתנגן מחדש.
Reflektor :אלבום | Afterlife – Arcade Fire
אחד השירים היפים ביותר, מלווה באחד הקליפים המרשימים ביותר, מתוך האלבום עם הכי הרבה הייפ סביבו שיצא השנה – היה חייב להיכנס לרשימה שלי. הוא כל כך חדש בעיני שעדיין לא מצאתי את הרגע שהוא מסמל עבורי, אבל קשה לי להתעלם מהעובדה שבכל פעם שהפזמון מתחיל, קצב הנשימה שלי משתנה.
Melody Calling :אי.פי | Melody Calling – The Vaccines
כבר שנים שאני לוקחת איתי למקלחת בקביעות את האייפוד והרמקול המיניאטורי שלי, אבל בחודשים האחרונים יש רק שיר אחד שאני רוצה לשים בפול ווליום ולצרוח אותו עד שאמא תחשוב שטבעתי, וזה בדיוק הפנינה הזו שהווקסינס סיפקו לנו בקיץ האחרון. המילים פשוטות, הלחן קליל, ועם זאת הטראק הזה כל כך מדבק שאני לא מצליחה לעצור את עצמי.
Cupid Deluxe :אלבום | You're Not Good Enough – Blood Orange
את דב היינס אני מעריצה כבר שנים רבות מספור. עקבתי אחרי כל הפרוייקטים שלו, ובלאד אורנג' הוא כנראה המרתק ביותר. יחד עם בת זוגתו היפיפייה סנמתה אורבני (זמרת בלהקה מברוקלין העונה לשם האיום "Friends") הוא יצר את אחד השירים הטובים ביותר של השנה, עם נגיעות רטרו ואר-נ'-בי וסיפור קורע לב במרכזו.
Glow And Behold :אלבום | Middle Sea – Yuck
יאק עברו הרבה מאוד טלטלות בשנה האחרונה, הגדולה מביניהן היתה החלפת הסולן. אז כן, נהנתי פחות מהאלבום האחרון – הוא הרגיש מתקתק מידי, מורכב פחות ובעיקר מונוטוני לעומת קודמו, אבל Middle Sea היה נקודת הכוח שלו והבחירה להוציא אותו כסינגל ראשון היתה לא פחות מגאונית. אם בשאר האלבום אפשר להרגיש את יאק הולכים לאיבוד, כאן אפשר לשמוע אותם מוצאים ובונים הכל מהתחלה, וזה כל הקסם שבדבר.
Static :אלבום | No Hope – Cults
בביקורת שכתבתי על האלבום החדש של קאלטס אמרתי שהשיר הזה מעט מבולבל, לא ממצה את הפוטנציאל שלו, וכולי וכולי, אבל אני מרגישה שאחרי יומיים בהם הייתי כלואה בירושלים המושלגת ונטולת החשמל עם השיר הזה מתנגן לי באוזניות עד למותה הטראגי של הסוללה שלי, מגיע לו מקום ב-20 השירים שעשו לי את השנה.
Warpaint :אלבום | Love Is To Die – Warpaint
אני חושבת שאחד הדברים שמחזיקים אותי בתקופה האחרונה על הרגליים היא ההמתנה לאלבום החדש של וורפיינט, להקת הבנות הכי טובה מאז הספייס גירלז. המילים אמנם יכולות להיתפס כמטופשות (Love is to die/Love is to not die/Love is to dance), אבל השכבות, המעברים הין האוקטבות שלרגע נשמעים כמו זיופים ולרגע נשמעים כמו גאונות, כולם עושים את אותה תחושה של טביעה בים של צלילים, ממש כפי שעשו באלבום הקודם.
Wondrous Bughouse :אלבום | Mute – Youth Lagoon
במבט לאחור, ברוב תקופת הנערות שלי הייתי מלאת כעס כלפי אמנים ששמו במרכז יצירתם את הלחן ודחפו הצידה את המילים. הרגשתי שאם למילים אין משמעות או מקום רציני בשיר, הוא לא נחשב אמנות יותר והיוצר לא צריך להיחשב אמן. מזל שהגיעו אנשים כמו יות' לאגון שהעמידו אותי על טעותי. כמה טיפשי לחשוב שרק לליריקה בשיר צריך להיות מקום של כבוד, כשלפעמים הבין לבין הוא כל כך הרבה יותר משמעותי. המילים לפעמים רק מייצגות עוד שכבת קול, וזה מקומם הטבעי ביותר, יפה בדיוק כמו כל שכבה אחרת.
EP2 :אי.פי | Papi Pacify – FKA Twigs
את הלילות נטולי השינה שלי לאורך תקופת הציפייה לגיוס העברתי עם FKA Twigs. התקופה הזו עדיין לא תמה, וכך גם אותם לילות מהולי מוזיקה אלקטרונית יפיפייה שהבחורה יוצרת. כמעט ואין לי מה להגיד על הטראק הזה, כיוון שאני מרגישה שאי אפשר לנתח את מה שעובר עליי כשאני שומעת אותו – אבל כן אומר ששווה להעביר יום שלם בקריעת תחת בשתי עבודות רק בשביל לחזור הביתה בשעות הזויות כדי לשמוע אותו שעות במיטה אל תוך הלילה ועד הבוקר.
Matangi :אלבום | MATANGI – M.I.A
שיר הנושא מתוך האלבום החדש של מ.י.ה הוא עוד שיר שלווה אינסוף נסיעות ליליות בתל אביב והסביבה, ובלי ספק אחד הטראקים הכיפיים ביותר שנכנסו לאלבום הזה. הוא פשוט, הוא קליט והוא מטריף חושים. הוא כל מה שצריך בשביל להתחמם בעונה הקרה הזו.
Night Time, My Time :אלבום | You're Not the One – Sky Ferreira
אני חושבת שהצלחתי להבין מה ההורים שלי מרגישים כשהם שומעים את Girls Just Wanna Have Fun כל פעם שהוא מתנגן ברדיו בשנייה שיצא לי להכיר את הסינגל הראשון מהאלבום המעולה של סקיי פריירה. התחושה הזו של כיף שמציף אותך, אפילו שאתה מבין מה המילים של השיר אומרות, ועם זאת אתה לא מפסיק לחייך ולזוז בעצלנות מצד לצד (או לקפץ ברחבי החדר משל היית ילדה בת שתיים עשרה שהרגע קיבלה לכריסטמס את החדש של וואן דיירקשן, תלוי במזג האוויר).
Random Access Memories :אלבום | Get Lucky (Ft. Pharrell Williams) – Daft Punk
דאפט פאנק עשו השנה את הקאמבק של החיים, ובשיתוף פעולה נהדר עם פארל וויליאמס, מפיק העל, הם יצרו מפלצת פזמונים שהביאה אותם פתאום למרכז המיינסטרים ובצדק. יש משהו כל כך רענן במה שהצמד הזה מביא לשולחן, ולשמוע את המוזיקה הזאת זה כאילו שמישהו מזליף לי אושר נוזלי לאוזניים.
Comfort :אלבום | All I Wanna Do – Splashh
אחד הפספוסים הכי גדולים שלי בעיניי. אם הייתי מתחילה לכתוב למגזין רק שבוע יותר מוקדם, הייתי יכולה לבקר את אלבום הבכורה של ספלאשש לו חיכיתי כל כך הרבה זמן, כבר כששמעתי את הדמו לשיר הזה לפני יותר משנה. אבל אין מה לעשות, ועכשיו אני יכולה בכל זאת לתת לשיר הזה במה, אחרי שהוא ייצג עבורי את כל מה שעבר עליי במשך השנה האחרונה.
Right Thoughts, Right Words, Right Action :אלבום | Right Action – Franz Ferdinand
רציתי לסיים את הרשימה הזו בגדול, אז איך אם לא פרנץ פרדיננד. אני חושבת שאחד הרגעים שהכי זכורים לי מהשנה החולפת הוא הרגע בו עמדתי במרכזו של פוגו מטורף בהופעה של הלהקה הנ"ל באמצע שומקום בציריך. חטפתי כל כך הרבה מכות, צרחתי את נשמתי, יצאתי חבולה מכל הכיוונים והגעתי מותשת לחלוטין למלון בשלוש בבוקר, אבל כל זה לא הזיז לי כי ידעתי שלפני כמה שעות, כשעמדתי במרכז הפוגו ההוא, אני הגשמתי חלום.
— — — — —
למה אני מחכה ב-2014?
בכל הכנות, לפחות מהצד האישי, 2014 היא בעיקר גוש אפלולי של פחד מבחינתי.
אחרי תקופה כל כך ארוכה של חופש נפשי ופיזי, תקופה מהולה בחקר והאזנה ועמידה ממושכת בהופעות (יותר מ-50 במספר רק בחצי שנה האחרונה, חברים), אני מפחדת שאאלץ לנטוש הכל בצד לטובת השירות הצבאי, וזה הכי נורא. כי איך אני אחווה אושר, הנאה, תסכול, געגוע, כל אותן תחושות אנושיות שאנשים נורמליים חווים ביומיום, בלי מוזיקה שתלווה אותם?
אז כן, 2014 הולכת להיות שנה מאתגרת, אבל כאן טמון כל הכיף שבדבר – אם אני לא אלחם בשביל המדינה (מזכירה וזה) אז לפחות אלחם בשביל הדברים שחשובים לי (סליחה, מדינה…). ובעזרת השם, שיצאו בחודשיים הקרובים דברים שינעימו את זמני בטירונות, אוקיי?
כל סיכומי השנה – כאן
