2014 - סיכום כמעט שנה

2014 – סיכום כמעט שנה

משום מה, יש רצון וגישה שהולכת וגוברת בשנים האחרונות לסכם דברים, לפעמים עוד בטרם הסתיימו (ראה ערך המבצע האחרון). כנראה שזאת ההצפה שאנחנו חווים בשפע הדברים, ההישגים והמוצרים העומדים לנגד עינינו שמעודדת אותנו לסכם, כדי שנוכל כבר לעבור למוצר הבא, או סתם בשביל שלא נשכחבכל מקרה, במקום להביס את השיטה החלטתי פשוט להצטרף אבל עם טוויסט, אז בנוסף לסיכומי השנה וסיכומי החצי שנה, הנה לכם סיכום שלושת רבעי 2014. השורה התחתונה של הסיכום היא שעוד לא מצאתי את מנצח או מנצחי השנה. איזשהו אלבום (ואם להיות גרידי אז יותר מאחד) שיחרט אצלי חזק, אחד כזה שאחזור אליו שוב ושוב במהלך השנים. לעומת זאת, היו לא מעט אלבומים שבהחלט נהנתי לשמוע, כמו כן, בספטמבר עומדים לצאת האלבומים החדשים של Alt J ושל Interpol כך שכנראה יש עוד הרבה למה לצפות.

אמביוולנטיות

Beck – Morning Phase
הוא אלבום נעים לשמיעה המופק בצורה מעולה והאלבום הראשון של בק שבאמת חיבבתי. העניין הוא שלא מצאתי בו את המשהו הנוסף, את השריטה שמבחינתי חייבת להיות. האלבום מבהיר בחדות יתרה כי בק הוא גאון, אלא שאני מעדיף את הגאונים שלי מטורפים. אני מצידי לוקח ממנו את הקטע שמתחיל בערך 3 דקות לתוך Blue Moon.

The Antlers – Familiars
האנטלרס היא בהחלט להקה שחובבי האינדי צריכים להכיר. החדש שלהם עמוק, מלודי ואחיד, עם שני אבלים: קודם כל, Burst Apart, האלבום הקודם שלהם, היה לדעתי טוב יותר. שנית, כמו לא מעט מהאלבומים המוזכרים פה, נראה כי האנטלרס הצטרפו למגמה שאותי באופן אישי מבאסת ומעצבנת צמצום וטשטוש הגבולות בין האינדי רוק לאינדי פופ, דרים פופ, או איך שלא קוראים לזה.

Sharon Van Etten – Are We There
כנראה שאם לא היו קוראים לה שרון ואןאטן האלבום היה נכנס אצלי לטופ ליסט. באמת אלבום טוב, מוקפד, אישי, לואן אטן יש קול מהפנט ו"Talking Chances” הוא ללא ספק שיר מעולה. הבעיה (עם הקדמה של "זו לא את, זה אני") נובעת מהציפייה בעקבות האלבומים הקודמים שלה ובעיקר בעקבות “Tramp”. אחרי שממעתי את הקודמים הייתי משוכנע שיש לפי ג'יי הארווי חברה חדשה בחוד החנית של הרוק הנשי ומכיוון שכך, מצופה מואן אטן לקרוע את האוזן והלב בשירים מלאי ביקורת על מלחמות, ארגונים, גזענות וכדומה ולהשאיר את סיפורי האהבות הנכזבות לבריטני ודומיה.

Kasabian – 48:13
עוד להקה שמתרחקת מעולם הרוק והפעם דווקא לכיוון אלקטרוני יותר. קסביאן נהיית יותר ויותר מוערכת ברחבי העולם והשנה אף הופיעה בבמה המרכזית של פסטיבל גלנסברי. 48:13 הוא אלבום כיפי לשמיעה ובעל קצב טוב. השיר "Treatלמשל, כולל בתוכו את אחד הקטעים האלקטרונים שיותר אהבתי בזמן האחרון ובכל זאת, בשביל זה לוותר על גיטרות ותופים?

אהבות

Acollective – Pangaea
גם ברוח הפטריוטיות שאמורה לעטוף את כולנו בזמן כזה (אחרת יבוא חרם או צל) וגם פשוט בגלל שזה אלבום מצויין. הקולקטיב, שאני אישית התחברתי אליהם רק לאחרונה, הוציאו אלבום מעולה, אשר באופן מאד לא ישראלי, מתכתב חזק עם המגמות החדשות במוזיקת האינדי וכנראה יעזור להם להתקדם בסצנה הבינלאומית. ההשוואות לAlt J מוצלחות ומחמיאות ביותר והביקורות על כך שהמוזיקה שלהם לא מייצגת מספיק את מוצאם לדעתי רק מוכיחות שמה שהם עושים הם כנראה עושים טוב. בואו נקווה שהאלבום הבא יהיה אחיד יותר עם קו וסגנון ברורים ואז באמת יהיה אפשר לשים אותם בשורת ההצלחות הבינלאומיות שלנו לצד אסף אבידן ומינימל קומפקט (ולא, להיות חבר של סטיבן ווילסון זאת לא הצלחה בינלאומית).

The Pixies – Indie Cindy
שני ברשימה ולא סתם הוא “Indie Cindy” החדש של הפיקסיז הגיע באיחור קצר של 23 שנה. עזבו את זה שהפיקסיז הוכיחו שכוחם במותנם והם יוצרים מוזיקה ממש כמו פעם, עזבו את זה שרוב השירים באלבום פשוט טובים. מספיק להיזכר ששירים מהאלבום כמו Indie Cindy המעולה אוBagboy היו חלק מהשירים שבוצעו בבלומפילד בהופעה הטובה ביותר שהייתה פה בשנים האחרונות. זה כבר מספיק בשביל למצב את האלבום הזה בטופ של השנה

Jack White – Lazaretto
מלך הרוק בשנים האחרונות, מוציא את אלבום הסולו השני שלו ומצדיק את מעמדו. גיבור הגיטרה האמיתי (ואולי היחיד) של ימינו בהחלט ממשיך את דרכם של אבותיו המוסיקליים: ג'ימי הנדריקס ולני קרביץ. ווייט הוציא אלבום רוק מצויין אשר לצד קטעי גיטרה ודיסטורשן מפרגן בגדול לבלוז והקאנטרי. עכשיו רק נשאר לקוות שבזה הוא סיים את חובותיו לנאשוויל אזור מגוריו ומהאלבום הבא הוא יחזור להתרכז ברוק בלבד.

Posse – Post Opening
מבחינתי, מדובר בהפתעת השנה. כך כנראה אמור להישמע אלבום בכורה של להקת רוק אלטרנטיבית. אלבום מינימליסטי, זמר וזמרת שמחליפים משפטים ביניהם, גיטרות ותופים. בלי הפקה גרנדיוזית ובלי אלקטרוניקה שעוטפת, בפעמים הראשונות הוא נשמע אפילו נונשלנטי מדיי. עד שמתרגלים ומגיעים למהות, ולקטעים המתפוצצים שבו. אלבום מצויין ובעיקר מבטיח רבות להמשך.

Temples – Sun Structures
לתקווה החדשה של הבריטים קוראים ה"טמפלס”, שמחזירים למרכז הבמה את המוזיקה המנצ'סטרית של הסטון רוזס ואואזיס (למרות שהם בכלל מקטרינג, שזה יותר משעתיים נסיעה ממנצ'סטר). אלבום בכורה מבטיח ביותר, עם כמה יציאות מוזיקליות חזקות. חסרות שם קצת בגרות ואחידות לטעמי, אבל עדיין בהחלט מהנה לשמיעה ומעניין. ותודה לשלומי.

The Black Keys – Turn Blue
כמעט מבלי לשים לב, הקיז הוציאו אלבום חדש. אז אמנם הוא לא הכי טוב שלהם וגם בניגוד לציפיות שיצר “Fever”, הסינגל הראשון שהם שיחררו ממנו, לא מפתיע או שונה ממה שהם עשו בעבר אבל הקיז יודעים לתת עבודה ולייצר שירי רוק טובים, קצביים ודן אורבך (יש קשר משפחתי לרד אורבך הבובה?) הסולן מוכיח שוב שהוא קורץ מהחומרים הנכונים של סולן רוק.

Strand Of Oaks – Heal
לפי הביוגרפיה שלו, הסונגרייטר טימותי שוואלטר צריך להחליף את שם הבמה שלו מ"Strand Of Oaks" לאיוב. הבנאדם בקושי בן 32 וכבר הספיק לחוות בגידה מהאישה הראשונה, שריפה של הבית שלו, נישואים שניים ותאונה שבה הוא ניצל בנס. האלבום החדש שלו הוא תמצית הרוק האמריקאי שמורכב מכמה קטעים קצת קיטשיים לטעמי ולצידם כמה שירים ששווה בשבילם לחזור ולשמוע את האלבום שוב ושוב

Wovenhand – Refractory Obdurate
מסיים את הרשימה אלבום שעוד לא ממש החלטתי מה אני חושב עליו אבל החלטתי בכל זאת להציב אותו פה ולו רק בזכות הכבוד שהוא עושה לפוסט פאנק ולקטעים הרבים שבו שהעיפו אותי הרבה שנים אחורה והזכירו לי את הBauhaus מצד אחד ואת הCult מצד שני. ותודה ליער.

אכזבות

שני אלבומים מדורגים בצמרת אלבומי 2014 של כל מגזין שמחשיב את עצמו. ואני ניסיתי, באמת שניסיתי. הקשבתי והכרחתי את עצמי להקשיב שוב ולנסות להבין על מי ומה. אבל בשורה התחתונה הדבר היחיד ש “Lost in the Dream” החדש של “The War on Drugs” ו “Here and Nowhere Else” של “Cloud Nothings” הוציאו ממני זה הרבה אויר. בצורה של פיהוקים.

גם מ Black Hours אלבום הבכורה של המילטון לייטהאוזר, היו לי ציפיות רבות. לא בגלל הביקורות אלא בעיקר בגלל שאני מת על הווקמן, להקתו לשעבר. אז האלבום כלשעצמו לא רע בכלל והקול של לייטהאוזר מעולה ומיוחד כתמיד. אבל אם הווקמן שילבו רוק אינדי בתאטרליות פרנק סינטרית אז לייטהאוזר הלך באלבום יותר לכיוון התאטרלי ופחות לרוקיסטי, מה שאותי באופן אישי ביאס ואיכזב מאד.

ואת תואר אכזבת השנה מבחינתי קוטף Cope האלבום החדש של Manchester Orchestra. למרות הציפיות הגבוהות שהאלבום הקודם שלהם עורר אצלי, חבורת המנצ'סטרים שבכלל באים מאטלנטה בדרום ארה"ב לא ביצעו את קפיצת המדרגה המצופה ולטעמי נשארו תקועים כלהקת רוק פשטנית לילדים אמריקאים שאוהבים לנענע בראש ולא יותר מזה.

נתראה בסיכום השנה ורבע.