תקוות לשנה החדשה

תקוות לשנה החדשה

זהו. נגמרה לה 2014 ועימה הסתיימו להם סיכומי השנה (אפילו גיאחה הסכים בסוף לשחרר את סיכום העונג), פורסמו הפלייליסטים והוכתרו להם שליטי הרגע. לוח השנה יכול להיזרק לפח (אלא אם כן זה לוח שנה של משרד החינוך) ודפים חדשים נפתחו. אז ממש רגע לפני שדפי ההיסטוריה מתחילים להתמלא בנתוני/שירי/אלבומי/סיקורי השנה הבאה החלטתי לפתח רשימת תקוות לשנה החדשה. ואפילו להעלות אותה על הכתב. שלא יגידו אח"כ שלא אמרתי.

סוקרטס אמר "לימדתי את האדם כיצד ליצור את העתיד, ובעזרת היצירה לשחרר גם את העבר" (לפחות לפי אחד מהספרים-מלאי-פתגמים-שאפשר-למצוא-בשירותים שקראתי). כך שבעצם רשימת התקוות שלי לשנה הקרובה מהווה גם הסתכלות, סיכום וסגירה של השנה החולפת.

מקווה ליציאת אלבום אחד מפוצץ באמת. גם ב-2014, כמו בכל שנה, יצאו לא מעט אלבומים טובים, חלקם אפילו טובים מאד. אבל בואו נודה על האמת, אחד שבאמת התעלה מעל כולם, כזה בעל פוטנציאל אלמותי לא היה. אם 2012 הנחיתה עלינו את אלבום הבכורה של Alt J ו2013 התאפיינה במפלצת תלת ראשית של ארקטיק מנקיז, הנשיונל וארקייד פייר, השנה האחרונה לא סיפקה אחד שכזה. יסלח לי ערן אבל לדעתי מהאלבום של Cloud Nothings יישאר בעיקר nothing ויסלחו לי רבים אחרים, אבל אלבום כמו שWar On Drugs הוציאו השנה, ברוס ספרינגסטין כבר הספיק לשכוח.

גם אם התקווה הקודמת לא תתקיים, מקווה לעוד שנה של אמנים חדשים (בכלל או לי בפרט). מהבחינה הזאת, עם The Temples, Posse, The Orwells וThe Drums, השנה החולפת הייתה לא רעה בכלל.

כשאומן מוכר ומוערך מודיע על תאריך לאלבום חדש, אצלי זה מעורר אמביוולנטיות. מצד אחד שמחה וציפייה, ומצד שני הפחד להתאכזב. אז שמח, מקווה ומצפה שהאלבומים של אסף אבידן, היהודים (אחרי שבע שנים ארוכות!), The Decemberists, ביורק ואהובים אחרים שאולי עוד שומרים לנו הפתעות, לא יאכזבו.

מקווה ומאחל לעצמי לראות השנה הופעה טובה לפחות כמו של הפיקסיז בשנה הקודמת. בשאיפה בחו"ל, בתקווה עם החברים הטובים שלי, בהתלבטות האם הלב שלי מסוגל לעמוד בפסטיבל של כמה הופעות מרוכזות. ואגב הפיקסיז – יוצא לי להמשיך ולחפור ב-Indie Cindy האחרון. כל פעם מחדש מתפעם עד כמה הם מעולים ועד כמה פרנק בלאק גאון. למי שעוד לא הבין, באמת ממליץ להקשיב לשיר הנושא. מצד אחד הטקסט המורכב והמופרע, ערבוב בין סיפור מהמיתולוגיה היוונית למשהו בסגנון "גבר, אני אוהב את הבת שלך. אני מבין שלא אתה ולא היא מרוצים, אבל לי יש ת'קופונים להאכיל לה את הילדים". ומצד שני, מנגינה בסגנון Loud Quite Loud (כלומר בתים רועשים, פזמון שקט) שהפיקסיז עצמם המציאו. איזה פאקינג גאון צריך להיות כדי להמציא סגנון, ועוד כזה שיחקו וימחזרו שוב ושוב ושישמש השראה לגאון אחר כמו קורט קוביין.

מקווה לעוד שנה של חיפוש, ושמיעה, ושיטוט בין הבלוגים\המגזינים\האתרים בניסיון למצוא ולנצור עוד ועוד מוזיקה טובה רק בשביל שבסיכומי סוף השנה אגלה פתאום לא מעט כאלו שפיספסתי. מבחינתי, הגילוי המאוחר של Angel Olsen, היה שווה את כל סיכומי השנה האלו. בדיוק בשנה שהבנתי ששרון ואן אטן כבר לא תהיה כנראה פי ג'יי הארווי הבאה, באה המלאכית אולסן והראתה לי שיש עוד תקווה לרוק הנשי הבועט והמחוספס.

ואם כבר רוק נשי בועט, האם יש תקווה לרוקרית ישראלית יוצרת ובועטת? לא רק מילים עמוקות/אישיות/נועזות. כאלו יש לא מעט. רוצה מישהי עם גיטרות, דיסטורשן ורעש, שתתן בראש ותקרע את המיקרופון והבמה. מעין קורין אלאל או פרלמוטר הבאה (או פוליאנה פרנק לפני שהפכה לאליוט). אולי זאת תהיה זהבי פייגלין שהשתחררה מהחתיכים? בהנחה ש"חדרה"' הסינגל הראשון מהאלבום המתקרב (אחלה שיר. באמת. אבל רגוע) לא מבשר את האביב אלא סתם סנונית שאחריה סערה חורפית.

ואחרון חביב – בנימה מירי רגבית, אני מקווה שעוד ועוד אומנים ישראליים יצליחו בחו"ל לפחות בסדר הגודל של אסף אבידן, ושיעלו את שם ישראל על פי כל משתתפי הפסטיבלים למיניהם. באופן אישי, מאמין שהראויים ביותר ואלו שיצליחו בכך באמת הם אקולקטיב. וכן, מודע ליוצרים אחרים מוכשרים, הגארדן סיטי מובמנט, UBK, האנג'לסי ועוד. אבל אקולקטיב הם היחידים שמביאים משהו באמת שונה ומתקדם, סוג של Alt J (כן, שוב הם) בתיבול ים-תיכוני קל. ולא פחות חשוב (ובלי להזכיר שמות) –  עם מבטא לא ישראלי.

מאחל לעצמי ולכולם שנה מוזיקלית ומאושרת.