20 שנה לGrace – מופע מחווה באוזןבר

באיזשהו מקום, לא הייתי האדם המתאים ללכת לסקר את מופע המחווה לג'ף באקלי. בכלל לא הכרתי אותו חוץ מהללויה, שזה עוד בכלל לא שלו, וגם איך בדיוק הולכים לסקר אלבום שיצא עוד לפני שבכלל חשבו עליך? ומצד שני – גיל ההתבגרות הפרוע זה בדיוק הזמן להכיר את באקלי ובעיקר את גרייס – אלבום הסטודיו היחיד של באקלי שנשאר עדיין רלוונטי גם הרבה שנים אחרי.

את ההופעה, שהתחילה קצת באיחור לטובת מאות האנשים שנדחסו לאט לאט לתוך האוזןבר, פתח עמוס צימרמן – שמאוחר יותר אף הבנתי שהוא הפיק את הערב – עם Forget Her, לא מתוך גרייס, בביצוע שדי אהבתי.

אחריו, כלומר  אחרי שבע דקות שבהן ארגנו את הבמה לקראת ההרכב הבא, עלו קרן דאן ויונתן אלבלק –  היא עם מחשב והוא עם גיטרה – לבצע את Mojo Pin בעיבוד אלקטרוני  יפה, ובדיוק כשחשבתי שהנה מתחילים את האלבום לפי הסדר המקורי הם קפצו לרצועה האחרונה – Dream Brother – בעיבוד עוד יותר מוצלח עם טביעת אצבע אישית.

אחרי שהשניים ירדו, ואחרי עוד אי אלו סידורי במה שעשו לי פלאשבק לכמה ערבי כשרונות, עלה עמית ארז, עם גיטרה ובלי נעליים ("מפאת קדושת המעמד" לטענתו), לבצע את Dink's Song, לא מהאלבום, ואת Grace – שניהם  בביצוע נהדר. בגרייס אמנם ארז לא כל כך הצליח לשכנע אותי בעניין הצעקות, אבל זה הסתדר אחר כך בביצוע המושלם של המעברים.

הרביעי בתור היה Sun Tailor, שאפילו הפאקים בהגברה לא הצליחו להאפיל על הביצוע המהמם שלו לCorpus Christi Carol, שהיה אחד הביצועים היפים והאמיתיים ששמעתי באותו ערב.

"השיר הבא, אני עדיין זוכר את הכאפה שהוא נתן לי כששמעתי אותו בפעם הראשונה",  אומר סאן טיילור ומתחיל את Lover,  You Should've Come Over ובהתחשב בתגובת הקהל שאחר כך גם שר איתו, כנראה שהשיר הזה עשה משהו לעוד הרבה אנשים שם.

ואז דיאנה גולבי עולה לבמה. מתחילת ההופעה תהיתי מי יהיה זה שישיר, אם בכלל, את הללויה. הרי השיר הוא בעצמו גרסת כיסוי של באקלי, ועוד אחד השירים עם הכי הרבה גרסאות כיסוי שיש, אז חשבתי שידלגו עליו. לאחר ביצוע של עוד שיר מחוץ לאלבום – We All Fell In Love Sometimes, שיר יפהפה שדווקא לא הכרתי, גולבי אמרה "הנה שיר בכלל לא מוכר של באקלי" ועמוס צימרמן שעלה איתה כמלווה בגיטרה התחיל את אותו ריפ חוזר שכולם מכירים, בעיקר אם הם מקשיבים אדוקים לגלגלצ ב2 בלילה. ומובן שתוך שנייה כולם באוזןבר כבר שרו איתה, ואפילו עזרו לתקן אותה כשהתבלבלה בבית אחד בשיר.

את החלק הרועש יותר של הערב פתחו UBK בהרכב מצומצם שלא מנע מהם להפציץ ברוק מאסיבי ושיער עם Eternal Life ,  ולאחר מכן Jewel Box (גם הוא מחוץ לגרייס) שזכה לביצוע קצת יותר רגוע וקצת יותר יפה. ואז הם ירדו מהבמה, ופתאום בא החלק הכי מעצבן, שלדעתי (ולדעת בערך כל מי שלידי) היה אפשר לוותר עליו: עשר דקות מייגעות של הקראת הספונסרים. כשזה סופסוף נגמר, עלה לבמה רותם בר אור מהאיינג'לסי, גם הוא יחף, ועם קול שברירי משהו שר את Lilac Wine. שונה מאד מבאקלי, אבל עדיין די יפה.

את הערב חתמו הDrunk Machine, ובזמן שהם התארגנו להם (פלאשבק לערב כשרונות כבר אמרתי?), פניתי אל הזוג המקסים שישב לידי לבדוק איך זה היה לאוהבי ג'ף באקלי אמיתיים, ולא כאלו שהתאהבו בו רק מתחילת השבוע, כלומר אני. הם השיבו שהם באו כי הם ממש אוהבים את ג'ף וזה הכי קרוב בשבילם להגיע אליו בלייב, ומצד שני הם קצת התאכזבו כי בכל זאת — נעליים גדולות להיכנס אליהם. אני מסכימה איתם. מה שפחות הסכמתי לו זה שהיה צריך יותר רוק כי דווקא נהניתי ממה שהיה, וחוץ מזה באותם רגעים נצפה מישהו מתיישב לראשונה על התופים, מה שאומר שהזוג הולך לקבל את מבוקשו.

והוא לגמרי קיבל. הדראנק מאשין הרעישו את כל האוזןבר עם So Real בביצוע משתולל למדיי.  לשיר הבא (והאחרון מן הסתם, כי בתוך רבע שעה גיאחה צריך לקבל את הבמה) כבר לא יכולתי להשאר – בכל זאת תחבורה ציבורית. ביציאה הספקתי עוד לקלוט אותם מתחילים את Last Goodbye והערת רקע "או, סו סוף קצת קצב" שהבהירה לי שכנראה הייתי היחידה שנהנתה מהביצועים השקטים. עובדה שמה שהתנגן לי בראש כל הדרך הביתה היה דווקא Wait In The Fair.

אם קרה ולא הייתם, ואתם ממש ממש רוצים – הופעה שנייה תערך ב4.9 .  יהיו כמה אמנים שפספסתם (עמית ארז למשל) וכמה חדשים (צביקה פורס למשל). כרטיסים ניתן לרכוש כאן  איוונט כאן

צילום: גאיה ס.טרטל