בין הכיסאות

אם הייתי צריכה להגדיר את השנה המוזיקלית הזו במשפט, הייתי קוראת לה "השנה שבה גיליתי את היופי שבאלבומים". משהו קרה לי בשנה הזאת, לפחות מבחינת הדרך שבה אני צורכת ותופסת מוזיקה. אף פעם לא הייתי טובה בלהגדיר ולסווג מוזיקה, והשנה הבנתי שאני גם לא באמת צריכה. אני לא צריכה לדרג אותה, אני לא צריכה להכניס אותה לשבלונות ואני בעיקר לא צריכה למהר לשום מקום. אף פעם לא הייתי טיפוס של אלבומים. תמיד שמעתי אלבומים, ובחלק גדול מהם גם התאהבתי עד כלות, אבל אפשר להגיד שתמיד הייתי יותר טיפוס של שירים בודדים. אבל השנה קרה לי משהו, וגיליתי כמה אלבומים מלאים זה דבר יפה. כמה כיף להקשיב להם שוב ושוב, מההתחלה ועד הסוף.

הרבה מוזיקה טובה נופלת לי בין הכיסאות – אני לא מספיקה לכתוב על עשירית מהמוזיקה שאני רוצה לכתוב עליה. אבל בחודשים האחרונים גיליתי כל כך הרבה אלבומים נפלאים שאני לא אסלח לעצמי אם אשאיר אותם לעצמי. זה לא סיכום שנה. אלו בסך הכל שמונה אלבומים נפלאים ששמעתי בזמן האחרון ואתם פשוט חייבים לשמוע.

Fatima Al Qadiri – Asiatisch

פאטימה אל קאדירי יצרה את האלבום הכי רחוק ממה שהייתם מצפים, ממה שהיא בעצמה הייתה מצפה. הכי רחוק, כי האלבום הזה עוסק בסין מדומיינת, ואל קאדירי הכווייתית מעולם לא הייתה בסין. מעולם לא הייתה קרוב לשם. וזה מה שיצא לה – אלבום שהוא סין, אבל לא בדיוק. אלבום שהוא בעיקר הפתעה אלקטרונית מענגת, 37 דקות של כישוף, עשרה קטעים שמתחברים ליציאה אחת שלמה ומהפנטת.

Doug Paisley – Strong Feelings

שלושים ושלוש שניות לתוך האלבום של דאג פייסלי הייתי על הרצפה. עד סוף השיר הראשון כבר הייתי משוכנעת שזה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיי ושאני לא רוצה לשמוע לשמוע שום דבר חוץ מזה עד סוף ימי. ואז הגיע השיר השני. ואתם כבר יודעים לאן זה ממשיך. מכאן הדרך הייתה קצרה להאזנה לשני האלבומים הקודמים של פייסלי, שהתבררו כנפלאים גם הם. על האלבום הקודם הוא אמר "זה לא אלבום עצוב, אך זה אלבום על דברים עצובים." אני חושבת שהאמירה הזו מדויקת לגבי המוזיקה של פייסלי בכללותה – היא משמחת אותי, מעציבה אותי ומרגשת אותי, ואני לא ממש יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו הרגשות הללו מתחלפים. וזה השיר שהתחיל את האהבה הגדולה הזאת.

Emma Ruth Rundle – Some Heavy Ocean

מבין כל האמנים ברשימה הזו, אמה רות ראנדל היא היחידה שכבר כתבתי עליה כאן במגזין, אבל אני אוהבת אותה כל כך שאני חייבת לכתוב עליה שוב. אפשר לתאר את אלבום הבכורה הזה בהרבה מאד דרכים, אבל אני חושבת שהתואר "רדוף" הולם אותו יותר מכולם. יש לו סאונד מלוכלך ועמוק והשירה המהפנטת של ראנדל נטמעת בתוכו בצורה מושלמת. זה ללא ספק האלבום הכי חורפי שיצא באביב השנה, והסתיו המתקרב הוא הזדמנות נפלאה להקשיב לו.

Isaiah Rashas – Cilvia Demo

שמעתי הרבה אלבומי היפ-הופ נהדרים השנה, כל אחד מהם שונה בתכלית מהשני, אך אי.פי הבכורה של אייזאה ראשאד מצליח להתבלט כאינטליגנטי מכולם. הוא שקט יחסית ויש בו מן רכות מסוימת שקשה למצוא כיום באלבומי היפ-הופ מלאים. הופעות האורח באי.פי הזה מדויקות, ונעות בין Schoolboy Q (שאדבר עליו בהמשך) ו-SZA, שמביאים כל אחד את הסגנון שלו, אבל נשארים נאמנים לאווירה המגובשת של האלבום. האי.פי הזה נפלא בכל קנה מידה שהוא, בטח יחסית לאי.פי בכורה, וראשאד מסתמן בעיני כאחד הראפרים הצעירים הכי מעניינים שפועלים כיום.

Meshell Ndegeocello – Comet, Come to Me

משל נדגייאוצ'לו אחראית, בין אם התכוונה לכך או לא, לאחד האלבומים הכי ממכרים של השנה. אף אחד מהשירים באלבום הזה לא "להיטי" במובן המקובל – לא מבחינת המילים או מבחינת הלחנים – אבל השירים בו מצליחים לחדור אל מתחת לעור כל כך עמוק, שקשה להשתחרר ממנו. הקצב שלו מושלם, הוא פשוט, הוא סקסי. והוא בעיקר אלבום נפלא של זמרת שלא מפחדת לחדש.

Liars – Mess

יש בעיה אחת עם האלבום הזה של Liars – החלק הראשון שלו הרבה יותר טוב מהחלק השני. אם זה היה תלוי בי, הייתי מסיימת את האלבום לאחר השיר השישי. זה האלבום היחיד ברשימה שאני ממליצה בלב שלם רק על חצי ממנו. אבל אלוהים שישמור, איזה חלק אדיר זה. הרוק של Liars מכה ישר בפרצוף, לא מתפשר. צריך לבוא אליו בזרועות מושטות; לקבל בעיטה בבטן; ולהתמסר.

Sokratis Malamas – O Hartis

זכיתי לשמוע הרבה מאד מוזיקה יוונית כשהייתי ילדה, וכמו הרבה דברים, עם השנים הלכתי והתרחקתי ממנה עד שבשלב מסוים הפסקתי לשמוע אותה לחלוטין. אבל השנה התעורר בי הצורך הזה מחדש, וסוקרטיס מאלמאס הפך במהרה לאחד האמנים היוונים האהובים עלי, עם קול שמזכיר לעתים את ברי סחרוף, ומוזיקה יפהפייה שמשלבת בטבעיות פולק ומוזיקה יוונית מסורתית. כל אחד מהשירים באלבום הזה גורם לי להבין למה אהבתי כל כך מוזיקה יוונית כשהייתי ילדה, ולמה אני כל כך אוהבת אותה עכשיו.

ScHoolboy Q – Oxymoron

אלבום ההיפ-הופ השני ברשימה הזאת שונה לחלוטין מהאלבום הראשון. אמרתי על האי.פי של ראשאד שהוא אינטליגנטי. באלבום השלישי שלו, Schoolboy Q כבר פונה לכיוון אחר לחלוטין. גם האלבום הזה חכם, אבל בצורה אחרת. כי הוא מצליח להפוך שירים קשים לכיף טהור. האלבום הזה לא אחיד – בחלקים הוא קצבי, בחלקים הוא שקט, לפעמים הוא מנסה להרקיד ולפעמים הוא זורק עלייך קיתונות של כאב בשיר אחד. אבל התוצאה פשוט נהדרת, ותוך שלושה אלבומים, ובגיל 27 בלבד, Schoolboy Q מבסס את עצמו כאחד הראפרים הכי טובים בתעשייה.