אחת לכמה זמן מגיע רגע כזה שבו הלב מחסיר פעימה. זה יכול להיות מפגש עם אהוב לשעבר, אדם שהיה יקר לך, או מישהו שהכאיב לך. כך, בגיל 16, התחיל סיפור האהבה שלי עם אליוט סמית'. ביקור שגרתי באוזן השלישית ביחד עם חברה מהתיכון, שיטוט קבוע בחנות שנהגתי לפקוד מדי שבועיים, ומבט חטוף בעטיפה שמשכה את העין שלי (Figure 8) הספיק לי כדי לרכוש את האלבום מבלי להאזין לו בחנות, כשהמוכר מאשר שמדובר ב"אלבום טוב".
הגעתי הביתה, הכנסתי את הדיסק למערכת, נשכבתי על המיטה והלב שלי החסיר פעימה.
מהרגע שצלילי הפסנתר החלו לבקוע מהמערכת ולהתנגן, מהשיר הראשון, Son of Sam, נשבתי בקסם של אליוט. לחן כל כך יפה וסוחף על הפסנתר, שהוא גם הכלי האהוב עליי. עצב טהור, נקי, ישיר ויפה. אלבום של 16 שירים, 52 דקות של עונג מוסיקלי צרוף ומצמרר ביופיו. לא האמנתי שהאלבום נגמר כל כך מהר והפעלתי אותו מהתחלה.
אחרי היכרות של כמה ימים עם אליוט סמית', שיטוטים באינטרנט גילו לי שאני מסתובבת עם רוח רפאים – אליוט בעצם כבר לא ממש חי. הזמר שהתאהבתי בו ברגע מת כבר כמה שנים טובות, ולא סתם מת, סכין בלב. כמה פואטי. כשגיליתי את זה, עוד חתיכה מהלב שלי נשברה. לא האמנתי שמישהו עם כזאת חיות, מלא ברגש בשירים שלו, הוא בעצם כל כך מת.
אליוט דיבר על אהבה, שיברון לב, חוסר מיצוי עצמי, בדידות וכאב בכנות מפחידה. כנות שהזדהיתי איתה כל כך מהשניה הראשונה. הוא חשף את הנשמה שלו, פתח את הלב ונחת על הלב שלי בדיוק בתקופה הנכונה. נערה אבודה שמחפשת נחמה במוסיקה. הוא לקח את הלב השבור שלי טלטל אותו ואז ליטף. אליוט נגע בכאב ובבדידות כמו שאף אחד אחר לא עשה, הוא לא פחד להגיד את האמת הכואבת, לא ריחם על עצמו ולא ניסה להרשים אף אחד. הוא הודה בבדידות שלו, בכאב ובעצב, בסוג של השלמה. ולמרות כל הכאב בשירים שלו, משהו בהם תמיד מעודד אותי. רק לדעת שעוד מישהו מרגיש כמוני, חווה את העולם כמו שאני חווה אותו.
If I didn't know the difference living alone'd probably be okay
It wouldn't be lonely
I got a long way to go
I'm getting further away
A lot of hours to occupy, it was easy when I didn't know you yet
Things I have to forget
אחרי ההאזנה הכפולה לאלבום של אליוט החלטתי שאני חייבת לשמוע מה עוד יש לו לבחור המופלא הזה, עם הקול העדין והשברירי, הפסנתר והגיטרה. מהר מאד גיליתי שהתחלתי בעצם דיי מהסוף ומיהרתי לרכוש את שני האלבומים הקודמים: XO ו- Either/Or. לשמחתי, גם שני האלבומים האלה כבשו אותי מיד (ובכל זאת אני שומרת אמונים ל- Figure 8 שאיתו התחלתי). מה שגרם לי לעשות סדר בבלאגן ולחזור אחורה בכרונולוגיה, למצוא את שני האלבומים הראשונים שלו Elliott Smith ו-Roman Candle. לבסוף הגעתי לאלבום שיצא לאחר מותו, From a Basement on the Hill, שהוא סוג של רקוויאם שלו לעצמו, בעיניי.
אליוט הושפע מאד מהביטלס ומניק דרייק באופן ישיר, אך גם מבוב דילן, ביג סטאר, לד זפלין, הקלאש ואלביס קוסטלו. כמעריץ גדול של הביטלס הוא ביצע קאברים רבים לשירים שלהם, וניתן גם להבחין בלחנים ובעיבודים שלו בהשפעתם הגדולה עליו.
האזנה לכל האלבומים של אליוט מגלה התפתחות מוסיקלית ניכרת. מהקסם של הלו-פיי, פולק, החספוס, האינטימיות, הלחישות, הנשימות והרעידות בקול שלו בחומרים הראשונים אל האלבומים המופקים יותר, בתוספת של פסנתר, תופים, קולות רקע. אבל דבר אחד לא השתנה – הכנות הבלתי מתפשרת שלו חוזרת בכל האלבומים.
סביב אמנים שמתו בגיל צעיר יש תמיד איזשהו קסם ומסתורין; קורט קוביין, ג'ף באקלי, ניק דרייק וכך גם עם אליוט סמית'. מדהים גם לגלות את כמות השירים, הבי סיידס והקאברים שלו שמסתובבים ברשת. מדי כמה זמן מתפרסמת עוד גרסה מיוחדת לשיר שלו, עוד פיסת מידע, עוד ביצוע, כתבה חדשה, קאבר שלא נשמע מעולם. סביר להניח שאם אליוט לא היה מתאבד, הוא היה מתפרסם עוד הרבה יותר ויוצר עוד אלבומים יפהפיים. בשנותיו האחרונות הוא זכה להופיע בטקס האוסקר עם Miss Misery, לבצע קאבר לביטלס ב"אמריקן ביוטי״ ולהכניס שירים לפסי הקול של "סיפורו של וויל האנטינג" ו"משפחת טננבאום".
קהילת אוהבי אליוט ברחבי העולם הולכת וגדלה, לשמחתי. מלבד ספר חדש עליו מהחודשים האחרונים, סרט תיעודי עליו עתיד לצאת בחודש הקרוב וזה מרגש אותי מאד, לצד הפרוייקט המוסיקלי שמתחיל לו.
אז אליוט איננו, אבל השירים שלו כאן. ואותי הם מרגשים גם כשאני מקשיבה להם בהאזנה ה-1,000, בדיוק כמו בפעם הראשונה.
