כל האהובים, כל הנשכחים, כל העבר וכל העתידים – מסע רדיוהדי

בעוד מספר שעות ריאלי לחלוטין עד כדי כך שהוא נראה הזוי ובלתי נתפס, רדיוהד חוזרים לארץ כנגד כל הסיכויים לאחת ההופעות המצופות והמרגשות שאנחנו זוכרים שהיו פה בשנים האחרונות. כדי להפיג את הלחץ של הציפיה, כמה מחברי המערכת יצאו למסע בסמטת הזכרונות שלהם כדי למצוא את השירים שגרמו להם ליפול בשבי של רדיוהד לראשונה. התוצאות לפניכם:

איתן – Subterranean Homesick Alien

הייתי בן 14 כשיצא OK Computer. פספסתי את מהפכת הגראנג', ותחיית האינדי של שנות האלפיים עוד לא נראתה באופק, אבל הנה הייתה מוזיקה שהייתה שייכת רק לי. מוזיקה שגם עמדה על כתפי הענקים שהוריי ואחיי הגדולים אהבו וגם וצעדה לעבר עתיד חדש, מזהיר – ומפחיד. פחות או יותר כמו להיות נער צעיר. מצאתי שפה ב-OK Computer של ניכור חברתי, מועקה קיומית ומאהבים אבדניים.  

כמו הדובר ב-Subterrenean Homesick Alien, חלמתי על חייזרים שיבואו להציל אותי ולהראות לי את הקוסמוס הנפלא, אבל לא יכולתי. הייתי חייב להישאר על כדור הארץ, מוקף בילדים לחוצים שלא התעניינו במה שאני התעניינתי, ילדים שלא ידעו שכל התשובות נמצאות באלבום. אני הייתי המוזר, אבל אני ידעתי. אני אהיה בסדר, אני לא uptight.

און – Kid A

את רדיוהד הכרתי בגיל 14, בתקופה שבה כמעט כל מה ששמעתי היה מטאל ורוק קלאסי שההורים שמעו בבית. את השם רדיוהד שמעתי סביבי אבל הפעם הראשונה שהקדשתי להם האזנה הייתה אחרי שהמורה שלי לגיטרה המליץ לי עליהם – חיפוש בויקיפדיה גילה לי ש-OK Computer זה האלבום ששווה להתחיל בו, וכמה ימים אחרי ביקרתי בטאוור רקורדס ז"ל וקניתי אותו.

אמנם נהנתי ממנו, אבל קשה להגיד שהתאהבתי – ההתאהבות הגיעה רק תקופה אחריי כשקניתי את Kid A. אם קומפיוטר היה מהנה אך מוכר, שום דבר לא הכין אותי ל-Kid A. הסאונדים המנוכרים, הפילטרים על השירה של יורק, הליריקה הסוריאליסטית – כולם היו חדשים ומפתיעים לאוזניים של מטאליסט בן 16 שמסרב להכיר בז'אנר האלקטרוני כמוזיקה. אני זוכר את עצמי מקשיב לשיר הנושא ולא מסוגל לעכל את הצלילים והמילים שבקעו מהרמקולים, ואני חושב ששם לראשונה הרגשתי איך המוזיקה של רדיוהד מצליחה לגעת בתהומות המלנכוליה והניכור שליוו את התקופה ההיא, כמו שאף להקה אחרת לא הצליחה.

שי – The National Anthem

נחשפתי לרדיוהד בגיל 16 – גיל מאוחר יחסית – דרך OK Computer, אחרי שחברים שלי שכנעו אותי לשמוע אותו בתואנה שזו להקה אדירה ושמדובר ביצירת מופת. אם לומר את האמת, עד היום אני לא חושב ש-OK Computer הוא אלבום מופת, אבל הוא כן היה מספיק טוב בשביל שאסתקרן לשמוע את Kid A.

כש-Everything in Its Right Place התחיל לנגן בפעם הראשונה, הייתי שבוי, ולו רק כי שמחתי לגלות שזה לא עוד אלבום גיטרות (למרות שלקחו כמה וכמה שמיעות עד שקלטתי עד כמה מושלם השיר הזה). אבל זה היה דווקא The National Anthem שגרם לי להתמסר אליהם בפעם הראשונה, ושקיים את כל מה שדמיינתי שאקבל מ-OK Computer לפני ששמעתי אותו – גרוב רוק מגניב שלא נשמע כמו עוד להקת גיטרות מצויה, עם אווירה מסויטת שגרמה לבן התשחורת האידיוט שבתוכי להתמוגג מכמה שזה badass. השירה של יורק ביחד עם הגיטרות והסינתיסייזרים השבורים האכילה את האווירה בדיוק כפי שרציתי, אבל כשכלי הנשיפה נכנסו הרגשתי שמישהו נכנס לי לראש ויצר את השיר שרציתי לשמוע כל חיי מבלי לדעת שרציתי אותו. עד היום יש לי שריטה עמוקה לבראסים צורמים וצורחים בגלל השיר הזה.

אבל זה קצת מצחיק, כי כשמבקשים ממני היום להגיד מה השיר האהוב עליי של רדיוהד, אני בדרך כלל אומר Like Spinning Plates, Everything in Its Right Place או Idioteque; לעזאזל, אפילו Paranoid Android עובר אצלי בראש לפני שאני נזכר כמה אהבתי פעם את The National Anthem. רק הטיול בסמטת הזכרונות הציף אצלי את האימפקט הראשוני שהיה להמנון הלאומי של רדיוהד עליי – אימפקט שמהדהד אצלי עד היום, שיכול ללבוש צורות שונות ולקבל משמעויות שונות עם השנים, אבל בסופו של דבר הכל מתחיל בריף בס פשוט שתום יורק כתב בגיל 16.

ליאור – 15 Steps

לא רק ש-15 Step הוא האהוב עליי מתוך In Rainbows, הוא גם המאוזן ביותר של רדיוהד, ומפה מגיעה גדולתו. לפני שתזרקו עליי אבנים ומקלות, אסביר את כוונתי בקצרה: באופן מפתיע ולא-רדיוהדי בזמנו, הקטע משלב מהשנייה הראשונה מקצב אלקטרוני כבדאר אנד בי, וכשלמקצב הזה מצטרף המיסוך המוזיקלי בעל העוצמה השקטה שכה אופיינית לרדיוהד, יש תחושה של זרימה אדירה. נפרץ סכר. בניגוד לזרימה הזו, מצטרפות מילות השיר, המבטאות מעגל של תקיעות, תסכול שלא נגמר – אפילו עם התחלה חדשה:

How come I end up where I started?
How come I end up where I went wrong?

לכן אני טוענת כי 15 Step הוא הקטע הכי זורם שאי פעם נתקעתי עליו – מצד אחד יש את ההתפרצות של המקצב שמעצים את הווייב הרדיוהדי, ומצד שני את הליריקה התחומת את השיר. כך נוצר קסם.

ערן – Myxomatosis

בגיל 17 כבר הייתי שבוי לחלוטין. אחרי כמה שנות האזנה לרדיוהד, של בליעה של כל הדיסקוגרפיה עד וכולל Amnesiac, הייתי מוכן לסיים. אין מצב שהם יתעלו על שלושת האלבומים האחרים שלהם, חשבתי. לא יכלתי להיות טועה יותר. שני האלבומים הבאים של רדיוהד, Hail To The Thief ו-In Rainbows, הפכו לשניהם מהאלבומים האהובים עלי בכל הזמנים. אבל הכל התחיל באמת ב-Myxomatosis, ברגע שבו תום יורק עשה את הסוויץ מיקירי הרוק העולמי ללהקה המושמצת בתבל. הרגע שבו רדיוהד הפסיקו לשים זין. שומעים את זה בכל תו, בכל מקטע שירה, כמו ירייה, של יורק – את ההתרסה, את הבעיטה, כמו כדי לצעוק – אנחנו עדיין פה. ב-Myxomatosis, אחד הטקסטים היפים שהחבורה מאוקספורדשיר כתבה, שמצליח להיות מלא תיעוב, לזוגיות ולסביבה, ועמוס בתשוקה, לשבור מוסכמות, לנפץ תקרות זכוכית, בו זמנית. כשריף הגיטרה הזה חורך שוב ושוב את האוזניים והצלילים האלקטרוניים הבלתי-מפוענחים חודרים וממלאים את החלל, השיר הזה לימד אותי לעולם לא להספיד להקה, לעולם לא להיות בטוח שהטוב יותר מאחורי. הוא לימד אותי תקווה והוא גילה לי צד של רדיוהד שלא הכרתי – רדיוהד הכועסים והאנרגטים, לא האלקטרוניים והמנוכרים של שלושת יצירות המפות שלפני. אלה אותם רדיוהד שילכו ויעשו את In Rainbows המפוצץ מרגשות ואלה אותם רדיוהד שיגיעו מחרתיים להופיע בפארק הירקון בשיא אונם, לא מפחדים להגיד כל מה שעל ליבם. עבורי, רדיוהד האלה נולדו ב-30 השניות הראשונות של Myxomatosis. תודה לאל.

דנית – Pyramid Song

איך בוחרים שיר אחד מקטלוג שלם של להקה שמלווה את פסקול חייך? בוחרים את הראשון שקפץ לראש. בוחרים את הראשון ולא מתפתים לעבור הלאה, לבחירות מושכלות יותר, לבחירות מובנות או מקובלות יותר, קליטות או נעימות יותר. בוחרים את הראשון, שמים אזניות, עוצמים עיניים ומתמסרים. לשטיח העמוק, הכהה והאינסופי של הסאונד החם והעוטף, שוקעים אל תוך החוויה ומשילים שכבות של ציניות ואבק.

Pyramid Song מתוך האלבום (הפחות מוערך ולא בצדק) Amnesiac, הוא שיר שהולם בי בכל שמיעה. מה בינו ובין פירמידות לא ברור, וגם לא משנה. מעטים השירים של רדיוהד שאני יודעת לשיר את מילותיהם, לא כל שכן להבינן. אבל כה רבים הם אלו שאני מזהה בהם כל תו, כל עלייה במנעד, כל מכה על הסנר. שכשאני שומעת את קולו של תום יורק משהו בי מתערער; כשהגיטרות של גרינווד מנדנדות לי את כדוריות הדם; אני מאבדת לפעמים את העכשיו, חוזרת אחורה ונזרקת קדימה.

שיר הפירמידות נפתח עם יורק על קלידי הפסנתר ובשירה עדינה, כמעט בלתי נשמעת בתחילה, באינטימיות כה שברירית. השיר נבנה באיטיות, הבית הראשון הוא מינימליזם חם של קליד וצליל, והוא מזמין אותנו להיכנס אל מסע אישי בצד השני של הנהר: "Nothing to fear nothing to doubt". פתאום מצטרפים כלי הקשה, וגיטרות וכלי מיתר נמתחים, מייצרים עטיפה מלאה, מהדהדת, חללית ומעופפת. אין כאן ציניות, אלא אמת עירומה, דוח מסע כן עד מאוד, נטול זמן ואישיות: "All my lovers were there with me all my past and futures". זהו שיר שמכנס לתוכו את שהיה, את שיהיה, את שהווה; את שאני, את שאתה, את שאנחנו. הוא מעיד על חוויה שממוטטת גבולות, פיזיים ואנושיים.

רדיוהד היא הרכב של חמישה אנשים מוכשרים עד מאוד, שמצליחים פעם אחר פעם לקרוא ולכתוב דרך המילים והצלילים את החוויה האנושית. הם מצליחים לתמצת משהו בסיסי בנו, ובעוד פרק זמן קצר במיוחד, אני וכל מי שיחלוק עמי את הדשא בפארק הירקון המיוזע נתלכד לכדי הוויה מוזיקלית אחת: כל האהובים, כל הנשכחים, כל העבר וכל העתידים.

— — —

רדיוהד יופיעו ביום רביעי ה-19.7 בפארק הירקון. לא מאמינים שכותבים את המשפט הזה. כרטיסים אחרונים כאן. אתם יודעים מה לעשות.