אלט ג'יי - This Is All Yours (ביקורת אלבום)

אלט ג'יי – This Is All Yours (ביקורת אלבום)

שלום, אני ערן ואני מודה ומתוודה: אני לא מעריץ את אלט ג'יי – ובסצינה הקטנה שלנו מסתמן שאני חריג. That Being Said – בין אם אתם נמנים עם זרם המעריצים הגדל-תמידית של הלהקה הבריטית (שנוצר כמעט ברגע אחד, אי שם במאי 2012) ובין אם כמוני, אתם עד היום לא לגמרי מבינים על מה כל המהומה – This Is All Yours, האלבום השני והחדש שלהם, הוא אלבום שכדאי להאזין לו.

נחזור רגע אחורה בשביל לשים את האלבום הזה בהקשר הנכון. ב-2012 הוציאו אלט ג'יי את An Awesome Wave, אלבום הבכורה שלהם, לקול תשואות רמות. הוא זכה במרקיורי והיה מועמד לאלבום השנה בפרסי איבור נובלו אבל יותר מזה, הוא זכה להערכה יוצאת דופן מהקהל, מהסוג שגובל בהערצה. בארץ נדמה שהודעה בדבר אי אהבה עליהם משולה לאובדן אמינות מסוים. ההתמקמות הנוחה שלהם במקום השלישי במצעד 2012 של עונג שבת רק מוכיחה כמה חזק הם תפסו את סצינת האינדי הישראלית. והנה שם מצוטטת אחת, יער, שאתם בטח מכירים:

נדמה שהחבר'ה מאלט-ג'יי קמו יום אחד והחליטו לבצע ניסוי. ועוד איזה ניסוי. לא ניסוי צנוע, אלא משהו בסדר הגודל של מאיץ החלקיקים. קצת מוזיקה אפריקאית, כלי הקשה, גיטרה חשמלית שיורה כמו חץ לנשמה וקול של סולן שנשמע כמו מערכת סטריאו מקולקלת. לא עוד שברי צלילים – שברי זכוכית.

וזה מביא אותי לנקודה הראשונה: This Is All Yours הוא אלבום מעניין. כמו שיער תיארה אז יפיפיה, אלט ג'יי הם אמני ההלחמה. הם לוקחים פיסות שבורות של סאונד ממקורות ורעיונות שונים ומאחדים אותם ליצירות של בדרך כלל 4 דקות דחוסות מאד, מלאות מעברים חדים ודרמה. כישורי ההתכה של השלישייה (לשעבר רביעייה) באים לידי ביטוי, לדוגמא, בסימפול הגאוני של מיילי סיירוס, שקטע (שרה I'm A Female Rebel) מתוך 4X4 שלה משתלב בצורה מרתקת בסינגל הבכורה הנהדר, Hunger Of The Pine. יותר טוב מרוב זמרי הראפ כרגע, יותר מקורי מעוד ריף גיטרה מושאל.

ובכלל, הצד החזק ביותר של Alt-j הוא ההפקה. כך היה באלבומם הקודם וכך עכשיו. יחד עם היכולת הכמעט מיסטית שלהם לעטוף טקסטים סמי-חידתיים בסיפורים ומסגרות נהדרות (במקרה של האלבום הזה, העיר נארה וגם מוות של אהובה לשעבר) נוצרת תחושת האזנה רצופה מאד, נעימה, כזאת שמחמיאה גם לרמקולים המפלצתיים ביותר. מוזיקה לאנשים שאוהבים מוזיקה באמת. ומצד שני, באלבום הזה הפער בין רמת ההפקה בשירים גדול יותר מבקודם. הדיסוננס בין הסאונד של שירים כמו Hunger Of The Pine וNara לבין Pusher וWarm foothils רק מחדד את אי האחידות. גם שירים סמי-אקוסטיים אפשר לעשות טוב יותר.

ובתוך כך, אי האחידות, במקרה של אלט ג׳יי, היא חרב פיפיות. היא מונעת מהם להבריק באמת, לאורך זמן, מצד אחד, אך בו בעת בה טמונה, לדעתי, הצלחתם: היכולת לספק רצף שירים חביב ומדי כמה שירים להפגיז בלהיט. הם עשו את זה באלבום הקודם עם פתיחת אלבום נהדרת (Tessellate וBreezeblocks) ואז חלק מוצלח פחות לקראת סוף מעולה (Fitzpleasure, Bloodflood) והם עושים את זה באלבום הנוכחי. מבריקים ואז נחים.

דוגמה להברקה כזאת היא Every Other Freckle. קחו כמה דקות והאזינו לו, עם דגש על הקטע האינסטרומנטלי הקצרצר שפותח את האאוטרו שלו. חמש עשרה שניות עשויות בגאונות, מחוות שמחת חיים שהייתה כל-כך חסרה באלבום הקודם. זאת אולי ההתפתחות הגדולה ביותר באלבום הזה והיא הסיבה המרכזית להיותו מומלץ, בכל זאת, להאזנה, חרף כל הפגמים. הוא מלא בפאן.

אלט-ג'יי עוד לא לגמרי פיצחו אותי, ולא נראה לי שהם פיצחו את עצמם. הם עדיין מחפשים מרחב מסגרת ברור יותר להתקיים בו, לצד השתכללות ברורה בנגישות, בהפקה ובתוצר הכללי. יקח להם עוד זמן, שלא לדבר על אמינות, על מנת ליצור אלבום גדול באמת. עד אז, אפשר ורצוי להנות מהתוצרים שלהם. בשנת בצורת כזאת הם מפיגים את הדממה.

This Is All Yours יצא ב-22 בספטמבר בלייבל Infectious.

this-is-all-yours-un-deuxieme-album-d-alt-j-a-l-automne,M154232