אלט ג'יי – This Is All Yours (ביקורת אלבום)
שלום, אני ערן ואני מודה ומתוודה: אני לא מעריץ את אלט ג'יי – ובסצינה הקטנה שלנו מסתמן שאני חריג. That Being Said – בין אם אתם נמנים עם זרם המעריצים הגדל-תמידית של הלהקה הבריטית (שנוצר כמעט ברגע אחד, אי שם במאי 2012) ובין אם כמוני, אתם עד היום לא לגמרי מבינים על מה כל המהומה – This Is All Yours, האלבום השני והחדש שלהם, הוא אלבום שכדאי להאזין לו.
נחזור רגע אחורה בשביל לשים את האלבום הזה בהקשר הנכון. ב-2012 הוציאו אלט ג'יי את An Awesome Wave, אלבום הבכורה שלהם, לקול תשואות רמות. הוא זכה במרקיורי והיה מועמד לאלבום השנה בפרסי איבור נובלו אבל יותר מזה, הוא זכה להערכה יוצאת דופן מהקהל, מהסוג שגובל בהערצה. בארץ נדמה שהודעה בדבר אי אהבה עליהם משולה לאובדן אמינות מסוים. ההתמקמות הנוחה שלהם במקום השלישי במצעד 2012 של עונג שבת רק מוכיחה כמה חזק הם תפסו את סצינת האינדי הישראלית. והנה שם מצוטטת אחת, יער, שאתם בטח מכירים:
נדמה שהחבר'ה מאלט-ג'יי קמו יום אחד והחליטו לבצע ניסוי. ועוד איזה ניסוי. לא ניסוי צנוע, אלא משהו בסדר הגודל של מאיץ החלקיקים. קצת מוזיקה אפריקאית, כלי הקשה, גיטרה חשמלית שיורה כמו חץ לנשמה וקול של סולן שנשמע כמו מערכת סטריאו מקולקלת. לא עוד שברי צלילים – שברי זכוכית.
וזה מביא אותי לנקודה הראשונה: This Is All Yours הוא אלבום מעניין. כמו שיער תיארה אז יפיפיה, אלט ג'יי הם אמני ההלחמה. הם לוקחים פיסות שבורות של סאונד ממקורות ורעיונות שונים ומאחדים אותם ליצירות של בדרך כלל 4 דקות דחוסות מאד, מלאות מעברים חדים ודרמה. כישורי ההתכה של השלישייה (לשעבר רביעייה) באים לידי ביטוי, לדוגמא, בסימפול הגאוני של מיילי סיירוס, שקטע (שרה I'm A Female Rebel) מתוך 4X4 שלה משתלב בצורה מרתקת בסינגל הבכורה הנהדר, Hunger Of The Pine. יותר טוב מרוב זמרי הראפ כרגע, יותר מקורי מעוד ריף גיטרה מושאל.
ובכלל, הצד החזק ביותר של Alt-j הוא ההפקה. כך היה באלבומם הקודם וכך עכשיו. יחד עם היכולת הכמעט מיסטית שלהם לעטוף טקסטים סמי-חידתיים בסיפורים ומסגרות נהדרות (במקרה של האלבום הזה, העיר נארה וגם מוות של אהובה לשעבר) נוצרת תחושת האזנה רצופה מאד, נעימה, כזאת שמחמיאה גם לרמקולים המפלצתיים ביותר. מוזיקה לאנשים שאוהבים מוזיקה באמת. ומצד שני, באלבום הזה הפער בין רמת ההפקה בשירים גדול יותר מבקודם. הדיסוננס בין הסאונד של שירים כמו Hunger Of The Pine וNara לבין Pusher וWarm foothils רק מחדד את אי האחידות. גם שירים סמי-אקוסטיים אפשר לעשות טוב יותר.
ובתוך כך, אי האחידות, במקרה של אלט ג׳יי, היא חרב פיפיות. היא מונעת מהם להבריק באמת, לאורך זמן, מצד אחד, אך בו בעת בה טמונה, לדעתי, הצלחתם: היכולת לספק רצף שירים חביב ומדי כמה שירים להפגיז בלהיט. הם עשו את זה באלבום הקודם עם פתיחת אלבום נהדרת (Tessellate וBreezeblocks) ואז חלק מוצלח פחות לקראת סוף מעולה (Fitzpleasure, Bloodflood) והם עושים את זה באלבום הנוכחי. מבריקים ואז נחים.
דוגמה להברקה כזאת היא Every Other Freckle. קחו כמה דקות והאזינו לו, עם דגש על הקטע האינסטרומנטלי הקצרצר שפותח את האאוטרו שלו. חמש עשרה שניות עשויות בגאונות, מחוות שמחת חיים שהייתה כל-כך חסרה באלבום הקודם. זאת אולי ההתפתחות הגדולה ביותר באלבום הזה והיא הסיבה המרכזית להיותו מומלץ, בכל זאת, להאזנה, חרף כל הפגמים. הוא מלא בפאן.
אלט-ג'יי עוד לא לגמרי פיצחו אותי, ולא נראה לי שהם פיצחו את עצמם. הם עדיין מחפשים מרחב מסגרת ברור יותר להתקיים בו, לצד השתכללות ברורה בנגישות, בהפקה ובתוצר הכללי. יקח להם עוד זמן, שלא לדבר על אמינות, על מנת ליצור אלבום גדול באמת. עד אז, אפשר ורצוי להנות מהתוצרים שלהם. בשנת בצורת כזאת הם מפיגים את הדממה.
This Is All Yours יצא ב-22 בספטמבר בלייבל Infectious.
תודה שאתם מפרסמים את זה. כיף לראות שיש התייחסות בעברית ללהקה.
עם זאת, אני סבור כי למרות שהביקורת עצמה מבטאת בצורה די-טובה את הלך הרוח הכללי סביב הלהקה ויצירותיה, היא לוקה בחסר בחלקים מסוימים ואף ניחנת ביומרנות קלה – מה שבולט בעיני בהרבה ביקורות שמפורסמות כאן בבלוג.
ראשית, דווקא מבלוג אינדי ישראלי, שלא באמת אמור להתחנף יותר מידי, ציפיתי לשמוע משהו שלא קראתי באתרי אינדי אחרים בחו"ל – למה, למשל, אתם סבורים כי הסימפול של מיילי סיירוס הוא "גאוני"? מה הופך את הביטוי "אני נקבה מרדנית" לכזה ועוד ביחס למילות השירות האניגמטיות? ומדוע ההתנשאות על ז'אנר הראפ? לבטח אם היה מדובר באלבום של קניה ווסט שבו היה מסמפל את סיירוס, הייתם משבחים אותו באותה מידה.
שנית, כקורא וכמאזין, הייתי מצפה לראות כאן התייחסות קונקרטית יותר לשירים עצמם באלבום ולא לשני הסינגלים המובילים ממנו, ולצערי לא הייתה התייחסות שכזו. גם אני יכול לקרוא את הטראקליסט ולראות שיש סיפור מסגרת על העיר נארה. נהדר, אבל איפה המקום לפרשנות על השירים, ניסיון להגיע לשורש הדברים ולשקף לקורא את הרציונאל שמאחורי הביקורת? בהיעדר ירידה לפרטים, הביקורת מרגישה כאילו נכתבה לאחר 2 האזנות לכל היותר לאלבום וליקוט פרטי מידע וטריוויה מבלוגי ואתרי אינדי אחרים בחו"ל, ע"מ לעטוף אותה באמירה.
ועוד שאלה, מהותית יותר – מדוע נעשית הבחנה בביקורת בין שיר שהוא "להיט" לבין שיר שלא? כיצד זה מתיישב עם ז'אנר האינדי מלכתחילה? או עם אמירה כמו "יקח להם עוד זמן, שלא לדבר על אמינות, על מנת ליצור אלבום גדול באמת"? האם אין זה הז'אנר עצמו (סטראוטיפי ככל שזה ישמע), שמתנער מתרבות הלהיטים ונותן מקום לניסויים (חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות), כפי שעושה הלהקה עצמה? מה לא אמין כאן, למעשה?
לסיום, חשוב לי להבהיר כי הביקורת נכתבת ברוח טובה ואין כאן כוונה חלילה להתריס אל מול המבקר והעומדים מאחורי האתר. מכיוון שאין תגובות רבות שמפורסמות לכתבות כאן, החלטתי לשקף את הצד שלי כקורא ביחס לביקורת הנ"ל וגם ביחס לביקורות אחרות שמפורסמות כאן, מתוך תקווה שהמסר יחלחל ושתכני האתר ימשיכו להשתפר! 🙂
היי תובל. קודם כל, איזה כיף שכתבת באריכות. תודה על זה.
קודם כל, חשוב לציין – אנדי הוא לא בלוג. אוהבים בלוגים, קוראים בלוגים (בעברית יש כמה מצויינים במיוחד, אתה בטח מכיר), לא עושים בלוג. אשמח להרחיב, אם תרצה, על מה מבדיל את אנדי מבלוגים והופך אותו למגזין אבל נראה לי שזאת הנקודה הפחות חשובה פה, לפחות עבורך.
האזנתי לכל האלבום מספר פעמים. לסינגלים יותר, באופן טבעי. זאת בהחלט לא ההאזנה המעמיקה ביותר שעשיתי לאלבום, וזה בסדר בעייני. לפעמים אני בוחר להתעמק לרמת הרצועה (כמו בריפלקטור – http://bit.ly/ReflektorAFAndy או עם RAM של דאפט פאנק – http://bit.ly/Yq8CCY), ולפעמים אני מוצא את זה פחות מעניין או פחות חשוב. לפעמים, אישית, אני חושב שהכתיבה לרמת השיר היא מתישה עבור הקורא. זאת אומרת, יש קהל שרוצה לקרוא את זה – אבל יש גם קהל גדול אחר שלא רוצה, ושעשוי לפספס ביקורת אלבום על להקה מצויינת בגלל ירידה עמוקה מדי לפרטים. המטרה שלנו באנדי, בין השאר, היא לחשוף מוזיקה מצויינת (לטעמנו) לקהל רחב וזה גם שיקול. אגב, במקרה של אלט ג'יי ובין השאר בגלל הצורך גם בהרחבה על אלבום כזה, תתפרסם בימים הקרובים כתבת מגזין בעניינם – כזאת שסוקרת ארוכות גם את האלבום החדש.
לגבי מקוריות: קודם כל, אין פה ״סבורים״. כל דעה במגזין היא עצמאית ומבטאת את הכותב עצמו. אני העורך הראשי, ולהגיד לך שעם כל מה שמתפרסם פה אני מסכים? בהחלט לא. זה חלק ממה שאני אישית אוהב באנדי – המקום לכל הדעות האלה ללא דעת קונצנזוס שמכתיבה מה ״ראוי״ ומה לא.
למה, נקודתית, אני חושב שהסמפל של מיילי סיירוס מבריק? קודם כל, כי כמו סמפלים טובים רבים, יש בו מאלמנט ההפתעה – אתה תופס את את עצמך בהאזנה ראשונה ואומר ״רגע, זאת מי שאני חושב שזאת?״. לי זה העלה חיוך ענק על הפנים. מין Oh they didn't. מעבר לזה, ואולי חשוב מכך – יש פה הגמשה מאד מעניינת של תרבות פופ עמוק אל תוך השוליים בהם הם מתקיימים. כחובב מושבע של זרם הפופ-ארט, אני מזהה פה (ואולי משליך מעצמי) אמירה על כך שאין תרבות נמוכה או גבוה – סמפל של מיילי סיירוס ראוי בדיוק כמו סמפל של כל זמר ״מכובד״ אחר. מה זאת, אם לא לגיטימציה של כוכבת שערורייתית במיוחד?
ואגב, אם כבר הזכרת את קניה (ואני ממש לא חושב שאני מתנשא על ראפ – אני באמת חושב שרוב מה שקורה בזירת המיינסטרים שלו היום לא מעניין, כמו גם בתרבות הפופ מצעדים ובז'אנרים נוספים), שמת לב שבשנים האחרונות הוא מסמפל זה לצד זה אמנים כמו נינה סימון וTNGHT, מטשטש אליטיזם ותרבות רחוב? ואגב, אני היחיד שההפקה של אלט-ג'יי מזכירה לו את הגרנזדיות של שני האלבומים האחרונים של ווסט?
לגבי ההבחנה בין להיט – וואלה, אין כללים לזה. שים לב שחלק מהשירים שהזכרתי כלהיטים הם באמת מהמוכרים והמצליחים יותר של הלהקה. אני דיברתי יותר על תחושה אישית. לגבי האמינות, גם כן – אני לא חושב שהם מספיק אמינים עדיין. אולי קצת עסוקים מדי בדרמה. מצד שני, כאמור, יש אמנים מאד דרמטיים מאד אמינים בעייני. כאמור, הכל עניין של תחושה במקרה הזה. אני אגב לא חושב שהאינדי מתנער מלהיטים, וניתר לראות את זה בקרוסאובר המטורף שקורה פה בשנים האחרונות, בהן שירים מהאינדי של אמנים מוכרים יותר ופחות נהיים גם להיטי מצעדים. פתחת גלגלצ לאחרונה? קורים שם דברים טובים. וזה ככה, במידה מסויים, בכל העולם – בעיקר בבריטניה, ממה שאני מכיר.
בקיצור, אני שמח שכתבת לנו. תמיד יש מקום לדיאלוג. אם תרצה להמשיך אותו גם במייל (או פה) אני יותר מאשמח.
יום מצויין ושבת שלום וחג שמח,
ערן.
[…] ערן גלובוס מהמגזין Andy Was Wrong כותב יפה ובאמביוולנטיות את דעתו המנומקת על האלבום החדש של Alt J. […]
[…] בהפקת נרנג'ה (שמביאים הקיץ, בין השאר, גם את אריאל פינק, אלט ג'יי ומק דימרקו). אני מבטיח לכם, אתם לא רוצים לפספס את זה. […]
[…] ההפקה אמונה נרנג'ה, שאחראית להופעות של, בין השאר, אלט ג'יי, פיוריטי רינג (ראיון), Toro Y Moi, מק דימרקו (ראיון), MO ועוד […]
[…] על ההפקה אמונה נרנג'ה, שאחראית להופעות של [בין השאר] אלט ג'יי, פיוריטי רינג (ראיון), Toro Y Moi, מק דימרקו (ראיון) ועוד […]
[…] על ההפקה אמונה נרנג'ה, שאחראית להופעות של [בין השאר] אלט ג'יי, פיוריטי רינג (ראיון), Toro Y Moi, פרדי גיבס, מק דימרקו […]