ארקייד פייר – Reflektor (ביקורת אלבום)

 איך בכלל מתחילים לסכם יצירה באורך 75:14 דקות? האמת שאין לי מושג. כתבתי שלושה פתיחים שונים לביקורת הזאת ואת שלושתם מחקתי. אחרי 25 דקות של למחוק ולכתוב מחדש ולשנות ולחדד, אני מתחיל לחשוב שזאת מזימה מכוונת. שארקייד פייר עשו אלבום ארוך, מקיף, ולרגעים מתיש כל-כך, כדי שלא נוכל לסכם אותו. רק לחוות ולהעביר הלאה.

וזה באמת אלבום שצריך לחוות. כמו שכתבו בחוכמה רבה בטלגרף ״הוא [ריפלקטור] מתיש, נועז, בלתי ניתן להבנה באופן מבריק, אבל יתכן שתרצו לשכב לנוח בחדר חשוך לאחר ההאזנה״. את ההאזנה שבמהלכה אני כותב את הביקורת הזאת אני מתחיל עם כל החלונות פתוחים ועם המון אור. מעניין אם אסיים אותה בחושך.

אני הולך לעבור טראק טראק. מי שזה יותר מידי בשבילו, מוזמן לקפוץ לפסקה הרביעית מהסוף (אחרי התמונה). כל השאר מוזמנים לצלול איתי לעומקו של אחד האלבומים המצופים של השנה.

— — —

יחסית לאלבום שהצליח להישמר במעטה סודיות ממש עד הרגע האחרון, הוא מתחיל בצורה מוכרת להפליא. ככה זה כשהשיר הראשון הוא Reflektor, שיר הנושא המאוד מדובר, בחסות קמפיין יח״צ נהדר וקולות רקע של אחד, דיוויד בואי ,ב7:34 דקות אפיות על בדידות ואהבה בעולם המודרני, על ישועה ועל הטכנולוגיה שמקיפה אותנו. כולנו כבר שמענו את השיר, כולנו כבר החלטנו אם אנחנו אוהבים אותו מאוד או לא סובלים אותו בכלל. אני לגמרי עם הקבוצה הראשונה.

We Exist מתחיל, מבחינתי, בחידה. אולי זה רק אני אז תגידו לי אתם – 20 השניות הראשונות לא דומות נורא לפתיחה של Like A Virgin של מדונה? בכל מקרה, גם אם זה רק אני (ויש סיכוי סביר שכן), We Exist היה הולם היטב את מלכת הפופ. וין באטלר שר על המעריצים שמזהים אותו ברחוב ומבקש לחיות את החיים שלו בשקט. הרפרנס הבולט לנשיקה שנתן יהודה לישו כשבגד בו מעלה שאלה – האם ארקייד פייר מרגישים נבגדים מהדרך שבה הקהל מסתכל עליהם, מהמעריצים שהאהבה שלהם חונקת?

Flashbulb Eyes ממשיך ומבליט את הסאונד הקריבי של האלבום. ביקור של הלהקה בהוואי היווה את אחת ההשפעות העיקריות על האלבום, בסאונד, בטקסטים, וגם במסביב – דוגמת הקליפ האינטרקטיבי לריפלקטור. קודם כל הם שרים על הפחד שתרבויות רבות חוו בעבר כשהן נתקלו לראשונה במצלמות – הפחד שכשמצלמים אותך נלקחת ממך הנשמה, ומיד אחר כך: הם דורשים שנצלם אותם. רצון אובדני? חיבה לאור הזרקורים (בניגוד לשיר הקודם)? תשפטו בעצמכם.

ועכשיו לשיר האהוב עלי באלבום, ביינתים. Here Comes The Night Time הוא בדיוק כל מה שטוב בארקייד פייר החדשים. האנרגיות, הקצב המשתנה, הסאונד שמצליח להיות שבטי ומודרני בו זמנית. זה שיר שמצליח להיות שיר מסע ושיר געגועים הביתה בו זמנית. אחרי 4 דקות מופלאות נבנה מתח שמוביל לסיום שהוא גם רוק’נרול וגם אתני, כזה שמפתיע ומשאיר אותך המום. לטעמי זאת יצירת מופת מזוקקת שמשאירה טעם חזק של עוד.

Normal Person הוא אולי שיר הרוק המובהק ביותר באלבום, כזה שיכל למצוא את עצמו חי בהרמוניה גם בדה סברס, האלבום הקודם שלהם. הם שרים על האכזריות שטבועה בבני אדם, על החלוקה שכל-כך הרבה אנשים מתעקשים לעשות: לנורמלים וללא נורמלים. אלה האנשים שמפחדים מזרים, שלועגים למוזיקת שוליים ולסרטים דלי תקציב. ארקייד פייר מתנערים מהמיינסטרים ״If that's what's normal now // I don't want to know״ ומהעמדות הפנים ומבהירים – אף אחד לא באמת נורמלי.

השיר הבא מתחיל עם סמפל של מנחה הטלווזיה הבריטי ג’ונתן רוס מציג את ארקייד פייר, מהתוכנית שבה באטלר שבר עדשה של מצלמה עם היוקלילי שלו. בYou Already Know הם ממשיכים להתעסק בבדידות והפעם גם במרדף אחרי הישגים ואחרי האושר. ״Please stop wondering why you feel so bad // When you already know״. אולי זה רק אני אבל יתכן שהבחירה דווקא בסמפל הזה קשורה לכעס – כזה שיש בשיר (על המרדף ועל הרודפים אחרי האושר), כזה שיש בלשבור מצלמות טלווזיה.

כשהטראקליסט נחשף, השיר עם השם הכי מסקרן היה לטעמי Joan Of Arc. העיסוק בנצרות ובאייקונים היסטוריים מקבל תוקף אחר כשמוקדש שיר שלם לז’אן דארק, אחת הדמויות המרתקות של ההיסטוריה. זה המנון ללא שייכים, למושמצים, והוא מנסה לנחם אותם: ״You're the one that they used to hate // But they like you now // and everthing that goes away // will be returned somehow״. וין שר לז’אן דארק הפרטית שלו, חברת הלהקה רג’ין שאייסן (הם נשואים) והיא מתנערת מההשוואה ואולי ככה מתנערת מכל מי שמנסה להכתיר את ארקייד פייר כמושיעי הרוק האלטרנטיבי. בזה נגמר הדיסק הראשון של האלבום.

הדיסק השני נפתח עם Here Comes the Night Time II. בראיון לרולינג סטון באטלר גילה שהחלק הזה דווקא נכתב לפני Here Come the Night Time. למרות שמבחינת סאונד והפקה הרמה שלו מאוד גבוה, מדובר לטעמי באחד הקטעים הפחות מעניינים וטובים באלבום. גם Awful Sound (Oh Eurydice), מכתב אהבה מדמם לאורידיקה, לא בולט בשום צורה.

ואז מגיע It's Never Over (Oh Orpheus) ואחרי סולו גיטרה מבריק בהתחלה, באטלר ושאייסן שרים לאורפיוס – מוזיקאי ונביא מהמיתולוגיה היוונית, שנסיונו הטראגי להחזיר את אשתו מהשאול נחשב לאחד המשפיעים על התרבות המערבית. הסרט ״אורפאו נגרו״ (אורפאו השחור, ברזיל, 1959) השפיע מאוד על הלהקה והוא מלווה גם את קליפ הליריקס של Afterlife וגם את הטיזר לאלבום ביוטיוב. את סיפור האהבה הטרגית ארקייד פייר ממירים למציאות שלנו, ו״Seems like a big deal now // But you will get over” הן אולי מילות הפרידה הקשות ביותר שהלהקה יכלה להטיח בשומע. גם התשובה, “It’s never over״, לא מפחיתה מעוצמת הרגע, אחד החזקים באלבום.

Porno פותח בעייני את סוף האלבום. זה שיר על אכזבה ובעיקר על דבקות באהבת אמת. ״Every man that you know // Would have run at the word go״. כמו בשירים אחרים, ארקייד פייר מתעסקים בטכנולוגיה ובבדידות שהיא גורמת ומאשימים אותה בעיוות תפיסת המציאות של גברים רבים. ״Little boys with their porno // Oh, I know they hurt you so״. האנרגיה האלקטרונית מאוד והשירה האיטית יוצרת אפקט מיני, אפל. הניכור והכעס בקול של באטלר כשהוא שר ״But this is there world, Where can we go״ עוצמתיים עד כדי האשמה.

Afterlife ממשיך עם הביקורת. הפעם, כמו בReflektor, כלפי הנצרות, ובהתחשב בכך שלבאטלר יש תואר בתאולוגיה זה לא מפתיע. זה שיר על בדידות ועל הסוף. ״When Love is gone // Where does it go?״ – שאלה טובה, ארקייד פייר. שאלה טובה. האלבום נחתם עם Supersymmetry, טראק באורך 11 דקות שממשיך את הקונספט של Afterlife ובכלל של מוות ואהבה. הטקסט נגמר בערך אחרי 5:40 דקות של שיר ומשם האפוס הענקי של ארקייד פייר גוסס אל תוך עצמו במשך למעלה מ5 דקות טורדות מנוחה ושלוות מאוד בו זמנית.

מי היה מאמין, אבל את הביקורת הזאת באמת סיימתי בחדר חשוך. אולי כי היא לקחה לי המון, המון זמן.

ארקייד פייר התעלו מחדש על היכולת שלהם לברוא יקום שלם. שוב הם יצרו אלבום שהוא חוויה טוטאלית, כזאת שמחזיקה גם כחלקים נפרדים וגם (ובמיוחד) כיצירה שלמה. לא האמנתי שהם יהיו מסוגלים לשכלל את היכולת הזאת מThe Suburbs, אלבום המופת הקודם שלהם, אבל זה קרה – מדובר באלבום השלם ביותר של ארקייד פייר. יש לזה מחיר, והוא האורך המתיש והעובדה שלפעמים האלבום פשוט מלא מידי. היה ניתן לקצץ במספר שירים בו בלי לאבד, לתחושתי, אפילו לא קמצוץ מחווית האזנה.

וחתיכת חווית האזנה זאת. מדובר באגדה, לא פחות, על אהבה ועל טכנולוגיה ועל העולם המודרני, אגדה שבעצם הסיפור שלה מטיחה ביקורת על אנשים שמשתתפים בקליפ אינטרקטיבי בעזרת האייפון שלהם בזמן שבהוואי אנשים חיים (ומתים) ברעב. אנשים שהם אני ואתם. אבל ארקייד פייר לא כועסים, לא עלינו לפחות. הם כועסים על התקשורת שמתעסקת בכל הדברים הלא נכונים, על הטכנולוגיה שיוצרת עבורנו מפלט מלאהוב, לתקשר, לחוות אחד את השני. לא מפתיע שבאטלר ציין את הגותו של קירגור, הפילוסוף אבי האקזיסטנציאליזם, אותה גישה ששוללת מכל וכל חיים לאחר המוות ואת המשמעות האוניברסלית של החיים, כאחת ההשפעות המרכזיות ביותר על האלבום.

יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשוות את Reflektor, מבחינת סאונד, לאלבומים הקודמים של ארקייד פייר. למרות נקודות השקה מסוימות, מדובר בכיוון אחר לגמרי. המאפיין הבולט ביותר הוא הסאונד שג’יימס מרפי יצר סביב ארקייד פייר – הוא לא רק מחמיא להם אלא מאיר אותם בצורה אחרת לגמרי, שמזכירה יותר את החומרים של LCD Soundsystems, הלהקה של מרפי, מאשר את אלה שלהם. לא מדובר באלבום פופי יותר והטקסטים נוקבים כמו תמיד – אבל התחושה השתנתה. משהו בארקייד פייר נהיה פחות זמני עכשיו. המשחק הזה בין מתועש לשבטי מחמיא מאוד לחבורה ממונטריאול ולרגעים אפילו יוצר סביבם הילה. רולינג סטון השווה את האלבום, את התעוזה שלו, לOk Computer של רדיוהד ולAchtung Baby של U2, שני אלבומים שבהם להקה גדולה ופופולרית עשתה שינוי קיצוני במוזיקה שלה. בעייני רבים אלה שניים מהאלבומים הטובים ביותר שנוצרו מעולם.

האם Reflektor יתפוס את מקומו לצידם בהיסטוריה של המוזיקה? לא הייתי מהמר על זה, אבל גם לא נגד זה. ארקייד פייר יצרו אלבום שהמבחן הגדול ביותר שלו הוא הזמן. את מבחן הכאן ועכשיו הוא לוקח בלי למצמץ ומתמקם לטעמי במקום מצוין ברשימת המועמדים לאלבום השנה. לגבי כל השאר, נצטרך לחיות ולראות. כרגע כל מה שנותר לנו לעשות הוא להתענג על אחת החווית המהפנטות של התקופה.