ארקטיק מאנקיז - AM (ביקורת אלבום)

ארקטיק מאנקיז – AM (ביקורת אלבום)

בגיל 27 אלכס טרנר, הסולן והפרונטמן של אחת הלהקות הכי משפיעות בעולם האינדי, "Arctic Monkeys", גילה שהוא סמל מין. זו כנראה המסקנה הראשונה מהאלבום החדש של החבורה משפילד, אנגליה. למעשה, אפשר היה להסיק את המסקנה הזו כבר באלבום הקודם, "Suck It And See", או לפני שנה כשהסינגל הראשון מהאלבום, "R U Mine?", שוחרר, אבל ניחא.

המסקנה השנייה שניתן להסיק מהאלבום הזה היא שהארקטיק מאנקיז של 2006 חלפו מן העולם הזה, מהווים זיכרון מתוק בנפשם של חובבי הז'אנר. "AM", אלבומם החדש של הלהקה ואחד האלבומים המצופים של השנה, ממשיך את אותו הקו שהתחיל "Suck It And See "לפני שנתיים, עם נגיעות של Pאנק, Fאנק, רוקנ'רול וכל מה שביניהם, ונדמה שכמעט כל טראק באלבום הזה בא להתנער מכל מה שהארקטיק מאנקיז היו בעבר. החבר'ה המחוצ'קנים שטלטלו את עולם המוזיקה לפני כמעט עשור מתו.

כבר מהשיר הפותח של האלבום הזה, "Do I Wanna Know?", אפשר להבין שמשהו כאן שונה לחלוטין. הליריקה הפוצעת התחלפה בכזאת מרתיעה. טרנר כבר מזמן לא משחק את תפקיד הרודף. היום הוא הנרדף, והוא רוצה שנדע את זה – הוא צועק את זה מכל שורה בשיר הזה. ריף הגיטרה הסקסי, הקול העמוק, התופים החד-גוניים – כל אלה טריקים מוכרים שהארקטיק השתמשו בהם כבר לפני שנתיים, אבל נדמה שהם עדיין לא מיצו אותם. זה סינגל טוב ואמרתי את זה מהרגע שהוא יצא, אבל נדמה שבשנייה שמקשרים אותו לקופים הארקטיים, משהו פה מרגיש מוזר, לא טבעי כמעט.

"R U Mine?", הטראק השני באלבום והסינגל הראשון שיצא מתוכו, מהווה מאין אבטיפוס לקודמו, ומעלה שאלה כאובה – יש בכלל מקום לתקווה שבאלבום הזה אני אשמע משהו מקורי אחד? הריפים של הגיטרות מונוטוניים בהשוואה ל-"A Certain Romance", התופים עדינים בהשוואה ל-"The View From The Afternoon". מצד אחד, יכול להיות שאחרי שנה שהסינגל הזה נחרש שמכל כיוון, כבר מיציתי אותו, אבל הפחד שהדברים שהכי הערכתי בלהקה הזו הלכו לאיבוד עדיין קיים.

כש-"One For The Road" מתחיל להתנגן, אני מתחילה לתהות אם נשתל באלבום הזה שיר אבוד של "U2". לא מדובר על שיר עם שום ייחוד, כנראה אחד השירים הפחות בולטים בכל האלבום, ובאופן כללי, כנראה מקומו בתור בי-סייד של אחד הסינגלים.

אחריו "Arabella" מתחיל להתנגן. את השיר הזה שמעתי לראשונה לפני שבוע, כשאלפי בחורים מיוזעים דוחפים אותי על הברזלים שנלחמתי כל כך קשה להגיע אליהם. בזמנו חשבתי שזה שיר נורא, שאלכס נראה כמו חקיין של אלביס על קוק כשהוא שר אותו. עכשיו הוא כבר התחיל להתחבב עליי, ולו מהסיבה הפשוטה שהוא מוכיח שלא משנה עד כמה הבנאדם השתנה, הליריקה הגאונית של אלכס מצליחה לחלחל גם לשירים הסליזיים ביותר.

"I Want It All", השיר החמישי באלבום, עושה לי פלאשבקים לשירים שהכי שנאתי ב-"Suck It And See", ואני מגיעה למצב בו אני רק מייחלת לבלדה אחת, רק אחת, בכל האלבום הזה שתרומם את רוחי. ואז מגיע "No 1 Party Anthem". השיר הזה הוא השיר לו חיכיתי מהשנייה שהאלבום התחיל להתנגן לי באוזניות, והוא ממלא את כל הציפיות שלי ממנו – מילים שלא היו מביישות את אריאל פינק או כריסטופר אוונס ולחן שמזכיר את הסאונד-טראק של "Submarine" (הסאונד-טראק הכי יפה שאי פעם היה לסרט ונקודת השיא של אלכס טרנר, לדעתי). אחרי חמישה שירי רוקנ'רול מהולים בסקס אפיל, משהו בבלדה העדינה ובברידג' המרשים שבמרכזה נותן לך תקווה – לפחות יש שיר אחד באלבום הזה שלא הצליח לאכזב אותי.

"Mad Sounds", מעבר להיותו בלדה נוספת ופחות מרשימה מקודמתה, הוא בעיני בעיקר הוכחה למסקנתי השנייה. לפני שמונה שנים, שיר שהקופים היו קוראים לו "צלילים משוגעים" היה מתאפיין בצלילים מהסוג הזה בדיוק. היום זה כבר לא כך. הצלילים המשוגעים של היום הם לא אותם צלילים מלפני שמונה שנים. הם שונים לחלוטין, וכך גם המבצעים שלהם.

"Fireside", הטראק השמיני במספר, לא מאוד בולט בייחודו. זה טראק נחמד, עם פוטנציאל להדביק אותך אחרי כמה השמעות, אבל האופן כללי, הוא כנראה קיים אך ורק כדי להכין את המאזין לקראת הטראק הבא אחריו – "Why'd You Only Call Me When You're High?". הטראק התשיעי והסינגל השלישי שיצא מהאלבום הזה הוא בין השירים היותר טובים שיצאו השנה, לדעתי (ואני מודעת לזה שאני בין הבודדים שחושבים כך). הוא פאנקי בדיוק במידה הנכונה, ובעיקר גורם לך לרקוד משל אתה עומד עכשיו על הבר באיזה פאב אפוף עשן. אם השיר הזה היה מוצב יחד עם השירים הדומים לו בסגנון בתחילת האלבום, כנראה ולא היו שמים אליו כמעט לב, אבל ההצבה שלו אחרי שתי בלדות הייתה צעד טקטי חכם, והוא מקבל את הזרקור שמגיע לו.

לאחר מכן מגיעים שני שירים ששוב מחזירים אותנו ל-"U2" – "Snap Out Of It", ו-"Knee Socks". האלבום כבר קרוב לסיומו, ונדמה שזה הולך להיות הסיום הכי מאכזב לאלבום אי פעם. שני הטראקים האלה לוקים באותה המחלה שלרוב הטראקים באלבום הזה יש – הם נחמדים ומדבקים, אבל הם מונוטוניים לחלוטין. אף אחד מהם לא גורם לך לפעור את עיניך בתדהמה, או לחלופין לסגור אותם באושר צרוף.

כשמתחיל להתנגן השיר האחרון באלבום, "I Wanna Be Yours", אני מגיעה למצב אמביוולנטי לחלוטין בתחושות שלי לגבי סיומו של האלבום. מחד, המילים נשמעות מגוחכות לחלוטין, והלחן מזכיר לפחות שני שירים שכבר קדמו לזה, ומאידך, אני נזכרת בפעם הראשונה שראיתי את הקליפ של "Cornerstone" – אלכס התנהג כמו אידיוט מוחלט בקליפ לאחד משירי האהבה היפים ביותר שלהם אי פעם, ובזמן שכל אחד אחר לא הבין מה הטמבל הזה עושה, אני הבנתי לחלוטין – בשיריו של אלכס מעולם לא היה הגיון באהבה, ותוך הריקוד המטופש שלו, אלכס מראה כי כשאדם מאוהב, הרגליים שלו כבר לא מסוגלות לעמוד עוד כיוון שראשו רוצה להגיע לעננים.

ואולי זה גם הסיפור כאן. אולי כמו בכל סיפורי האהבה שאלכס טרנר אוהב לטוות לנו, הוא מראה גם בליריקה המוגבלת הזו שהכניעה שהוא מפגין כאן היא אותנטית לחלוטין. ונדמה כי דווקא בגלל זה, האלבום נגמר בדרך הטובה ביותר – עם הניגוד הזה שבין שני השירים שפותחים אותו לבין האחד שסוגר אותו. שני שירים אשר בהם הרצון הוא הדדי, לעומת שיר אהבה כנוע לחלוטין.

מהבחינה הזו, האלבום נסגר ומשאיר טעם טוב – החבורה הבריטית התבגרה, השתנתה, אך משהו ממה שהיה פעם נשאר. האלבום הזה הרבה יותר בוגר, וניכר שהם מנסים להגיע למקומות חדשים עם המוזיקה שלהם, ליצור משהו שטרם יצא להם להפיק. מספר השמעות לצורך הביקורת הזו הפכו לעשרות השמעות לצורך הנאה בלבד, וכאן הקו הדק שבין העובדת שחלק מהשירים חסרי ייחוד ולבין השירים אשר מסוגלים לטלטל לך את השגרה המונוטונית בשנייה שהם מתחילים להתנגן. הלוואי וכל האמנים שפועלים כל כך הרבה שנים (באופן יחסי כמובן) היו מסתכנים כל פעם מחדש, ומראים כל כך הרבה צדדים שונים במוזיקה שלהם.

תמיד העדתי על עצמי שהסיבה לכך שאני אוהבת אותם כל כך היא שהם משתנים ומתפתחים מאלבום לאלבום. ואם זאת, עדיין נותר החשש – מה יהיה באלבום הבא? זו שאלה שאני שואלת את עצמי אחרי כל אלבום, ולפתע אני פונה אליה עם פחד קטן בלבי, שמא ככל שהזמן עובר, הכל יתחלף, הכל ישתנה, גם הדברים שרציתי שיישארו כמו שהם לנצח. מה שהיה פעם יאבד לעד, ואני נותרתי עם גרסת ה-2.0 של הארקטיק מאנקיז, וכרגע בגרסא הזו יש כמה חורים.

את "AM" אפשר לרכוש פה. היום בערב הארקטיק מאנקיז יופיעו באייטיונס פסטיבל בשידור חי לכל העולם. האזינו להופעה פה.