בק – Guero (ביקורת אלבום)

מרץ 2005, ישראל. בין העיסוק הבלתי פוסק בתוכנית ההתנתקות לחילופי שטחים עם הפלסטינים, לא מפתיע לגלות שהאלבום החדש של בק תפס מעט מאוד כותרות בישראל. למי יש פנאי לתרבות בכזאת תקופה?

אבל העולם מתנהל אחרת, וב-29 למרץ בק חזר. שנתיים וחצי לפני זה הוא שחרר את Sea Change שהיה שינוי כיוון מהציניות והסימפולים לגוון פולק, מופשט וחשוף יותר. כיאה לאומן שהמשיך לחדש גם אחרי 8 אלבומים. שומעים את ההבדל כבר בצליל הראשון של E-Pro, הרצועה הראשונה וגם הסינגל הראשון מהאלבום, שמסמפל כל-כך יפה את הביסטי בויז. תחת השרביט של מפיקי האלבום Dust Brothers (שהפיקו גם את Odelay של בק ויצרו את הפסקול של פייט קלאב) הפך So What'cha Want למשהו אחר לגמרי וסימן את הכיוון של האלבום הזה: חזרה לסמפולים ולהשפעות אפריקאיות על חשבון הפולק של Sea Change.

הרצועה השנייה היא Qué Onda Guero, שממנה גם לקוח שם האלבום. קוראינו המקסיקנים יוכלו לאשר/להפריך (כולי תקווה שלאשר) שGuero הוא כינוי לאדם חיוור או בלונדיני. יש איזשהו קסם מתעתע בניגוד החריף בין הצליל הדרום-אמריקאי של Qué Onda Guero לבין האלקטרוניקה היפה שפותחת את Girl, הרצועה הבאה. Missing, הטראק הרביעי, הוא שיר אהבה יפה עם הפקה מינימליסטית ומחמיאה שמוציאה את כל מה שטוב בקול של בק.

Earthquake Weather, השיר השישי באלבום, הוא אחד הממכרים שבו. עטוף בהפקה הטובה והמספקת ביותר באלבום לטעמי, בק מספר אגדה על ספינות חלל בג'ונגל ומכוניות שמשייטות במדבר. אולי זאת נבואה על איכות הסביבה וחיסול יערות הגשם, אולי כשם השיר, על מזג אוויר לרעידת אדמה. אולי רק חלום רע על מה שיכול ואולי עלול לקרות. ובכל זאת, בק לא נופל לתהומות המלנכוליה שכל-כך הדהדו באלבום הקודם, והשלווה הזאת שלו קצת מערערת את הביטחון.

Hell Yes, השיר הבא, הוא לפני הכל שיר טריפ הופ משובח. שווה להתעכב עליו גם בגלל הקליפ המצויין שלו, שיצרו הבמאי גארת' ג'נינגס והמפיק ניק גולדסמית'. הצמד, שעבד לפני זה עם בק (בקליפ הנהדר לLost Cause), הספיק לעשות מאז את הקליפ האייקוני-עד-כדי-כאב-וגיחוך לLotus Flower של רדיוהד. חוץ מזה, אני אישית חייב להם את ההתאהבות שלי בומפייר ויקנד, שהתחילה כשראיתי לראשונה את הקליפ של Cousins.

אחרי זה מגיע Broken Drum, הפסגה הרגשית באלבום שמצטיין יותר בהפקה מעולה מאשר בשירים מרגשים. זה רק הופך את השיר הזה, שמוקדש לאליוט סמית' לכל כך חזק ועצוב. אליוט מת/התאבד באוגוסט 2003, קצת אחרי שבק התחיל להקליט את Guero והם אף פעם לא הספיקו לעבוד ביחד, למיטב ידיעתי, חרף תוכניות כאלה. כל מי שמכיר ואוהב את המוזיקה של אליוט לא יכול להישאר אדיש כשבק נפרד. ״Your setting sun / Your broken drum / Your little drugs / I'll never forget you״.

יש עוד רגעים יפים באלבום, דוגמת Go It Alone, הדבר הכי קרוב ללהיט באלבום הזה. אבל שום דבר לא משתווה לBroken Drum. בהרבה מובנים, בק היה צריך לשים אותו כרצועה שחותמת את האלבום. שום דבר כבר לא מרגיש נכון אחרי.

מה נזכור מהאלבום התשיעי של בק? כנראה שלא הרבה. קליפ מצויין אחד לHell Yes, כמה שירים יפים. פרידה מרגשת מאליוט סמית'. אולי גם את הרמיקס המצויין לE-Pro (העונה לשם Venom Confection. לא הצלחתי למצוא אותו ביוטיוב) שיצא כB-Side לסינגל. ובכל זאת, זה אלבום טוב, כזה שהרגיע את מי שחשש שבק ינטוש את החיפוש התמידי וידבוק בנוסחה של Sea Change. תעבור בערך עוד שנה עד שבק יחזור באלבום חדש ויטרוף שוב את הקלפים.