בק – Sea Change (ביקורת אלבום)
אני לא רוצה להגיד בן כמה הייתי ב2002. אבל זה היה צעיר, צעיר מידי בשביל לשמוע מוזיקה טובה בבכל מקרה. לכן עברו עוד כמה שנים עד שגיליתי את Sea Change. בהתחלה התייחסתי אליו כמו אל אלבום בכורה, בוגר ומפוכך ככל שיהיה. רק אחרי זמן מה גיליתי שזה היה האלבום השמיני של בק האנסן. באיזשהו מקום, הוא עדיין מרגיש לי הראשון.
צריך לחזור אחורה בכרנולוגיית האלבומים של בק כדי להבין כמה רחוק הוא הלך ב-2002. שווה להתבונן באלבום הקודם שלו, Midnite Vultures, שנחת בסך הכל שלוש שנים אחרי Odelay, האלבום שהפך את בק מ״ההוא ששר את Loser״ לבק. Mutations, האלבום שהגיע אחרי, לא הצליח במיוחד מבחינה מסחרית אבל תרם למונטין של בק כאומן אקלקטי ומגוון, הפעם לתוך הקאנטרי והפולק. מידנייט ולצ’רס המשיך את המגמה הזאת עם השפעות פאנק וR&B ושירים חכמים, כמו ההוא על הגברת שנראת נורא ישראלית (Nicotine and Gravy). בתחילת המילניום, בתום שבעה אלבומים, בק נותר אומן מבוסס ומוערך. כזה שנחגג כאחד שממציא ובעיקר מגלה את עצמו כל אלבום מחדש, ברמות הצלחה שונות אבל בגיוון בלתי נגמר.
ואז הגיע Sea Change. או בעצם, הגיעו החיים הפרטיים של בק. עם סיום הטור של מידנייט ולצ’רס, בק גילה שארוסתו בוגדת בו וסיים את מערכת היחסים בינהם, מה שהוביל לכתיבת מרבית שירי Sea Change. בהתחלה הוא גנז אותם: הם היו אישיים מאוד, והוא העדיף לא ״לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ״. לאחר מכן הבין שהם עוסקים בחוויה כל-כך משותפת לבני אדם, פרידה כואבת, כך שלא יאלץ לפתוח את כל השדים האישיים שלו ויוכל לדבר על משהו רחב יותר. הוא החליט להקליט אותם ופנה לנייג'ל גודריץ' (שהפיק איתו את Mutations כמה שנים מוקדם יותר). הפיגוע במגדלי התאומים בספטמבר 2001 עיכב את האלבום, אבל בסופו של דבר זה קרה. עם ציפיות להצלחה מסחרית מועטה בשל הכיוון הרציני, Sea Change יצא לדרך.
ולצד כל הציפיות, לא נראה לי שאפשר להתעלם מזה: Sea Change הוא קודם כל אלבום שובר לב. הוא שובר כל-כך כי הוא מציג אמן שבור, מפורק באמת. שורות דכאוניות כמו “These day i barely get by // i don’t even try״ (The Golden Age) או ״We're just holding on to nothing // To see how long nothing lasts״ (Paper Tiger) לצד הפזמון של Lost Cause – כל אלה הופכים את Sea Change לחוויה עצובה מאוד שמשקפת הלך רוח מלנכולי, אפילו אובדני.
אבל לא הכל אבוד לבק, גם בתהום הגדולה הזו. Guess I’m Doing Fine הוא פתק קטן שבק משאיר לעצמו, מזכיר – ״היי, עוד יש תקווה״. חרף היותו מלנכולי לא פחות משאר האלבום, יש בו נימה רצינית של אופטימיות. גם הקליפ היפה, בבימוי ספייק ג'ונז, מעביר מסר הרבה פחות דכאוני.
Sea Change סיפק לנו גם את אחד הלהיטים הגדולים של בק, Lost Cause, אולי שיר האהבה היפה ביותר של תחילת שנות האלפיים. אנטי-תזה מושלמת לבק המתוחכם והמתחכם, למשחקי המילים והסימפולים. Lost Cause מייצג יפה כל-כך את האלבום הזה כי יש בו את המרכיבים המרכזיים שלו: את הכנות ואת הפשטות. כשהשיר יצא הוא גרר התלהבות מיידית. 12 שנה אחרי הוא לא פחות מהפנט.
ובאמת, לאורך 12 שירים בק מהפנט אותנו. בדרגות שונות ודרכים שונות. It's All In Your Mind הוא המנון של חייל שנפצע במלחמה על הלב של אהובתו ורק מבקש להיות לצידה. Little One, שיר ערש וסימן אזהרה מחלומות רעים באותה נשימה. End Of The Day, כרוניקה של שקיעה ידועה מראש. והכל חוזר בסופו של דבר לאותו שברון לב.
עצוב להגיד, אבל הרווחנו משברון הלב הזה של בק, אפילו המון. מהפרידה נולדו השירים שמלווים אותנו בפרידות שלנו, בקשיים שלנו. ואולי זה תמיד ככה, והטרגדיות של אחרים הן הנחמות שלנו. זאת מחשבה עצובה אבל מעודדת: מהפרידה של בק נולד אלבום שליווה אלף פרידות אחרות ואולי הקל אותן. צרת רבים, חצי נחמה? צריך רק להאזין לקאוור של בק מפרויקט המחווה לדניאל ג'ונסטון, שיצא בסך הכל שנתיים אחרי Sea Change. הוא שר שם ״True Love Will Find You In The End״. אני מהמר, ואולי זה רק אני, שבק חשב על אדם אחד במיוחד כשהוא שר את את זה.
אני מהמר שהוא חשב על עצמו.
