אוף מונטריאול בבארבי - המסיבה הכי טובה בעיר

אוף מונטריאול בבארבי – המסיבה הכי טובה בעיר

זה לא סוד שכבר הרבה שנים אני עוקבת אחרי אוף מונטריאול, אותה להקה צבעונית ומשונה מג'ורג'יה, שמתאפיינת ב-99 סגנונות שונים בערך וב-OCD מטורף. אז נכון, שנות הפעילות שלהם כמעט משיקות למספר שנות חיי, ובכל זאת אני נהנית להקשיב להם. המשיכה לאוף מונטריאול היא פשוטה – זה לאו דווקא ליריקה שנוגעת לי או גוון צליל ייחודי, אלא פשוט הנאה צרופה בכל טראק וטראק, אפילו במלנכוליים שביניהם.

לכן, באופן טבעי, ב-10 למרץ פקדתי את הבארבי (יחד עם ערן) לראות אותם בלייב, שנתיים אחרי ההופעה הקודמת שלהם בארץ. לפני שנתיים אוף מונטריאול הציבו לעצמם רף מאוד גבוה – ההופעה ההיא זכתה לשלל ביקורות משבחות, אבל בלי קשר לפרגון בתקשורת, אנשים יצאו משם כאילו היו שלושה ימים בטריפ. במובן מסוים, אנשים ציפו מאוף מונטריאול להתעלות על עצמם הפעם, ולא משנה איך. כשנכנסנו לבארבי, היה נדמה שזה לא יצליח להם – התפאורה הייתה קטנה הרבה יותר (בהופעה הקודמת הווידאו ארט תפס חלק מרכזי) ולא היה ברור מה הולך לקרות על הבמה הזו עוד שעה.

DSC_0286על אומללה ערן הרחיב בעצמו, אבל אם לסכם בתמצות את נקודת המבט שלי  – אני חושבת שיותר התרגשתי מהאיחוד מאשר מכל דבר אחר, שברגע הנתון אפילו התעלמתי מזה שבהתחלה הם ניגנו את השירים מהאלבום לפי הסדר. רואים שזה כבר הסוף, שהם לא ביחד יותר, אבל במקום מסוים זה היה כמו לראות פגישת מחזור מתרחשת מול העיניים שלך, מלווה בחיוכים מיוזעים ובאינטראקציה מגושמת.

אוף מונטריאול, לעומת את, היוו סיפור אחר לגמרי. זה התחיל בקבלת הפנים המשונה ביותר שהייתי בה – קווין בארנס עלה על הבמה לקריאות "Beautiful Boy, Pretty brown eyes, So talented…" מהקהל. ואז התחילה ההופעה. כמו בכל סרט טוב או אלבום חזק, גם בה היתה מאין בניית מתח. היא התחילה די פושר, עם שירים כמו Girl Named Hello ו-Triumph of Disintegration החמוד מהאלבום האחרון. הקהל עדיין לא נכנס לאווירה, עדיין לא הזיע את נשמתו מקפיצות, אבל זה היה רק עניין של זמן.

לאחר מכן התחיל להתנגן Suffer for Fashion הממכר, וכבר אפשר היה לראות את האנרגיות נכנסות בקהל ובלהקה גם כן. Fugitive Air היה משב רוח מרענן נוסף מהאלבום האחרון, ונדמה היה שהחבורה עולה על דרך המלך עם השירים הקלילים והרקידים יותר שלהם. אותו כיוון המשיך עם שירים כגון For Our Elegant Castle, Wraith Pinned to the Mist, ו- Coquet Coquette הבועט. רמזים לזיעת מצח החלו לבצבץ בקרבת הקהל, ונראה שהכל הולך לכיוון טוב.

ואז מגיע הביצוע ל-Obsidian Currents. מדובר כנראה באחת הבלדות היפות מהאלבום האחרון. השבירה של הקו המנחה של הסט-ליסט עד כה בנקודה זו היא בחירה יפה, אם כי אולי קצת מאוחרת, אבל היא שירתה דבר אחד חשוב – לרגע אחד הקהל נזכר שג'ורג'י פרוט הוא רק פרסונה, ועל הבמה עומד קווין בארנס, אדם אמיתי ומלא בסדקים מהם נוטף כאב בכל מילה ואקורד הנישאים באוויר. Colossus, השיר הבא ברצף הבלדות, הוא שיר פחות חזק מקודמו, אך כאשר Raindrop in My Skull המקסים מתחיל להתנגן, הפעם בלי רבקה קאש הנהדרת, יש מאין קסם באוויר שהפך בשלב זה כבר הרבה יותר סמיך ודחוס.

DSC_0424_SnapseedPlastis Wafer היה דרך מעניינת להחזיר את המופע למסלולו הקודם עם טוויסט מיני מובהק, כשג'ורג'י פרוט יוצא מהקונכייה (ומבגדיו) בהדרגתיות ובחן. St. Exquisite's Confessions הסקסי בא מיד לאחר מכן, וקווין ממשיך להתפלש במיניות של עצמו על הבמה, חסר בושה וחסר חולצה, לא דבר מפתיע אך דבר משמח לכל הדעות. בארנס הוא אדם שלא מפחד לייצג קלישאות על הבמה, וזה נחמד לראות את זה בעולם בו כולם מחפשים רק איפה לחדש.

כש-Oslo in the Summertime מתחיל להתנגן, בארנס יוצא מחדר האמנים עם החלפת התלבושות שחסרה לנו כל כך בהופעה של ריהאנה, עטוי בגרביונים עם הדפסים של חתולים ומגפיים ירוקות. מה. בשלב זה כבר היה ברור שאנחנו מתקדמים לקראת הסוף, והגיע הזמן לגראנד פינאלה של המופע.

בתיאום מושלם עם קו המחשבה שלי, אוף מונטריאול מתחילים לנגן את Gronlandic Edit המקפיץ, וכל הקהל חוזר לצרוח את נשמתו אל עבר בארנס המחויך, דבר שלא השתנה גם כאשר The Party's Crashing Us ו-Heimdalsgate Like a Promethean Curse הכואב אך המחשמל סוגרים את הערב. שלושה שירים שכל אחד מהם פצצת אנרגיה משל עצמו ושלושתם מגיעים אחד אחרי השני ולוקחים מהקהל המקפץ את נשימותיו האחרונות.

אי אפשר להגיד שזו הפתעה כאשר ההדרן נפתח ונסגר עם The Past Is a Grotesque Animal המפותל והפוצע. ברור שהשיר הזה, בן לא פחות מ-12 דקות של טירוף, הוא המאסטרפיס של הלהקה, והיה היי-לייט מובהק בהופעתם הקודמת, ועל כן לא יקרה מצב שבו הם לא ינגנו אותו שוב. אך הפעם, בסיומו, זכינו לראות את בארנס זורק ותופס את הגיטרה שלו שוב ושוב, עד שהחליט שנמאס לו, ופשוט פירק אותה על הבמה משל אנו חיים עכשיו באייטיז, וצלל לתוך הקהל. ואני נותרתי תוהה אם בפעם הבאה שהם חוזרים הם יבצעו את השיר הזה בסגנון אקוסטי בליווי אקורדיון, כי את כל השאר הם כבר עשו.

אם לרגע חשבתי שההופעה הזו לא תצליח להתעלות על קודמתה, טעיתי ובגדול, ואני אסביר גם למה – כן, התפאורה הייתה קטנה, אבל זה פשוט עזר להתרכז לשם שינוי קצת יותר במה ששומעים ולא במה שרואים. כן, ההתחלה היתה מנומנמת כמעה, אבל זה פשוט הפך את הסיום לכל כך הרבה יותר מרשים וגדול מהחיים. הכל היה מאוחד, מלוכד, באריזה יפיפייה של צבע, צלילים ו-LSD.

אני עוקבת כבר שנים רבות אחרי אוף מונטריאול והם עדיין לא הצליחו לאכזב אותי. ההופעה הזו לא היתה יוצאת דופן. היה בה את אותו הקסם שלו ציפיתי, היופי המעוות שרק אוף מונטריאול יכולים להגיש לך ואז להטיח לך בפרצוף כשלא תצפה לזה. אם לרגע חשבתי שהפעם הזו תהיה שונה, לא יכולתי לטעות יותר כי אני מבטיחה לכם, במשך שעתיים אני וכל הנוכחים בבארבי באמת היינו חלק מהמסיבה הכי טובה בעיר. (עוד תמונות – כאן)

DSC_0343_Snapseed