Braids – Deep in the Iris (אלבום)

משהו מרתק קורה בסצינה האלקטרונית בקנדה. ארביוטוס רקורדס, לייבל בגודל של בוטן, אחראים לשני האלבומים האהובים עלי ביותר בחצי השנה האחרונה ובהתבסס על שאר האמנים בארסנל המצומצם, אני חושבת שזו רק ההתחלה. זו גם רק ההתחלה של Braids – אחרי שני אלבומים הגיע האלבום השלישי והוא, מבחינתי, האלבום הראשון.

בתחילת דרכם, היו Braids חמישה חברים שהכירו בתיכון והתכנסו – ממש כמו בסטיגמות אינדי ידועות לשמצה (או לערגה, תלוי בני כמה אתם) – במוסך של הוריה של רפאל סטנדל-פרסטון, הסולנית, נגנבו מהקליק המוזיקלי שלהם והתחילו לשחק. יחד הם גיבבו את Native Speaker,  אלבום הבכורה שלהם שיצא ב-2008 ושחק בדרך את אחד החברים שפרש. בנאטיב ספיקר ניכר שהם קנו צעצועים חדשים ושיחקו איתם לתפארת – זה אלבום נהדר להסתנוור בו מהשמש ולשמוע את הצבעים שמכאיבים לכם בעין, אבל לא תמצאו בו חקר פנימי של ממש. לא שאין חשיבות לחזיונות ולביטוי המוזיקלי שלהם, אבל כהם מעזים להכניס אותנו פנימה קורה הדבר הטוב באמת.

ב-2013 יצא Flourish//Perish והתחיל את ההתבוננות הזו. שמיכת הכוכבים הצפופה שמנעה ממני להגיע לעומק שחיפשתי אמנם הוסרה, אבל הגוף העירום תחתיה היה כל כך מבוהל, המום וקפוא, והשירים לא הצליחו להמריא לחלוטין. פרסטון מעזה לשתף שם, אבל השירה היא של ביורק, המילים הן פרגמנטים של אימרה שמתה מפחד שיראו לה והעיבוד פשוט חסר אוויר וחונק גרונות שדווקא התכוונו. בדרך איבדו Braids את החברה הרביעית, והפכו לטריו חסר סבלנות שהתחיל כמעט במקביל את העבודה על Deep in the Iris, שהוא, סוף סוף, היצירה המגובשת הראשונה.

את Deep in the Iris חיברו השלושה בפניני טבע מבודדות ברחבי קנדה וארה"ב כשהם חולקים אחד עם השני את הסיפורים הכי אינטימיים על מערכות היחסים בחייהם. בין אם בזכות ההתבגרות או ההתכווצות של הקבוצה, בתהליך הזה נכתבו שירים חושפניים ונחרצים סביב סוגיות שקשה מאד לגעת בהן – פורנו, אונס וסלאטשיימינג  – וקשה עוד יותר לגעת בהן בשקיפות גמורה, בשצף של אגרסיות חסרות מעצורים והסוואה. את הטקסטים האלה מגישה פרסטון עם טונות של בטחון וכריזמה ומגלה כמה גמישים הגבולות של המנעד שלה, שהוגבל עד האלבום הזה לקולות דקיקים עד חנוקים (גם בפרויקט הצד המדהים שלה עם אלכס קואן, בלו הוואי) ונפרש עכשיו עד נמוכים אווריריים וחמים, והעיבודים בהתאם.

Letting Go פותח את האלבום ומניח את יסודות הכנות והטוטאליות שמובאים, בשפע, לכל אורכו. בנגישות אמיצה על סף השלווה, שרה פרסטון על הכשלון שבמעבר הלאה למרות הזמן שחולף ("the years assemble, what do I see: A cloud of memories above me, of friends and lovers, some turn enemies, I forgive them all, I hope they forgive me […] the hardest part is letting go"). בשיר הבא, Taste, מגיעה החרטה המוכרת על הרגע בו אנחנו מושפעים ממשהו רע, ובטמטומנו ממהרים כאקט של רחמים עצמיים ותבוסתנות לוותר על משהו אחר בחיים שלנו. במקרה הזה זה בחור. מוזיקלית השיר הזה ממשיך את הנינוחות והנועם של לטינג גו, מתבל אותו ברצון מתקתק לאהבה, והופך אצלי לאחד ההיילייטס באלבום. Blondie שבא אחריו קוטע את הרצף הנעים ותוקף עם סיפור על אונס שחוותה ילדה מצד אחיה החורג. בהתבסס על כך שהשירים הם תיעוד אינטימי של מערכות יחסים של החברים ב-Braids קשה לא לקשור את הסיפור אוטומטית בפרסטון. בכל מקרה, אוטוביוגרפי או לא, זה שיר גאוני שמדמה את נסיונות הבריחה של הילדה בקצב מהיר ובסאונד מעוות. האסון מהדהד צחוק ילדי וחולני בטראומה הזאת, אותה מתרגמת פרסטון לשירה מתיילדת ומתחכמת שלא משאירה לי מנוס מלהזכר בה ב– Untogether של בלו הוואי.

האלבום צועד אל פסגות נוספות: אחרי Blondie והשיר העוקב והחלש יחסית בעיניי (אם כי עדיין מקסים), Happy When, מגיע Miniskirt שהוא גם הסינגל הראשון (והיחיד, בינתיים) מהאלבום. על שולחן המנתחים הפעם: נשיות בלתי מתפשרת שמתקבלת באלימות רבת–פנים. זה שיר דוקר שגורם אפילו לי להרגיש אשמה כשאני שומעת אותו, ולו מפני שדפוסים כאלו כבר עוברים לידי. "Liberated is what you wanna call it, how about unfairly choked" זועמת פרסטון בעדינות עצורה שתלך ותתחמם לכדי תאטרליות אדירה בהמשך: "but in my position i'm the slut, i'm the bitch, i'm the whore, the one you hate". אחר כך משובץ זכרון ילדות כואב על ההתמסרות של אמא שלה לגבר שלא היסס לזרוק אותן מהבית ולהרוס להן את החיים כשהאם החליטה, כנראה, לבטוח בעצמה ולהתעמת מולו. "My little mini skirt, it's mine all mine" מסכמת פרסטון בתקיפות, ונקטעת בפתאומיות לטובת Getting Tired, שיר שמאפשר מרווח נשימה מינימלי ונותן פריים שקט של בדידות. מרווח הנשימה הזה קצר ושקרן, וזורק אותנו אל Sore Eyes: עוד סטירה לפנים מבית החרושת של האפסות האנושית.

מסך מרצד, שאבינג איט הארד, בלונים ואלות בואך עולם דימויים מיניים של נער מתבייש – כל זה ועוד במונולוג כועס ונגעל מעצמו על התוצאה של משאלות לב חסרות סיכוי. "watched some porn and surfed till my eyes got sore again, now i'm feeling gross and choked / like everything I don't wanna be a part of", חוזרת פרסטון בפזמון. כמה שהשיר הזה מבכה על מיניות עקרה ושפלה, ככה הוא כיף – ובמחשבה שניה, סטוצים שלום.

Bunny Rose הוא השיר הבא והוא שובר לי את הלב. בשירה הכל כך משכנעת שלה, מתנגדת פרסטון לסיכוני האהבה וקבורתה הכמעט ודאית, ובוחרת במחליפים ראויים: באני רוז, פיגי וליאון הבובות. ואז Warm Like Summer מגיע. הרבה שירי סיום אהבתי בחיי, אבל מעטים היו חתימה אמיתית כמו השיר הזה. בוורם לייק סאמר, שנשמע כמו הולדת של משהו גדול (העולם, או שמש, או משהו), מסופר על אהבה שנכשלה כשלון חרוץ – "Go lay under another", מפצירה פרסטון בפרטנר; "I feel like giving up". עצוב מאד מה שקרה שם – האכלת יונים מתוארת כטופ אקטיביטי במערכת היחסים המתפוררת הזאת.

אבל בסוף, אחרי כל השילוח לחופשי, המיאוס והתסכול, ובדוגמה מפעימה למגוון הקולי האדיר והכל–כך רגיש שלה, מודה פרסטון על הנצחיות של החיבור הזה עבורה, מכוער ככל שיהיה. ההודאה הזו – השיר הזה – כל כך שלמים, עד כדי כך שזה בכלל לא וידוי, זו פשוט הודעה. Deep In the Iris מתכוון לשמו. זה אלבום שמסתכל עמוק בעיניים, לא ממצמץ ומתאר במהימנות אינטליגנטית ורגישה את כל מה שהעיניים האלה מכילות, ואתם פשוט מוכרחים לשמוע אותו.