פולימורפיים: צ'יירליפט מצאו השראה במרכז וחזרו בסוף הביתה (אלבום)

הדיון שכוחו לא תש הוא זה על הגבולות הנמסים ומתריסים של האינדי, ואולי האינדי-פופ בעיקר, מול אחיו השרירן והפופי לחלוטין. האלבום האחרון של פיוריטי רינג התקבל בסימן שאלה גדול שתהה על קנקן האלטרנטיביות המצופה אל מול הטילים הבליסטים של העכשיו שהוא הדהד בפועל. כמותו רבים אחרים: גריימז מצבה את עצמה ככוכבת פופ לכל דבר, כשהאקספירמנטליות המתכתית שלה הומרה ב- Art Angles בפצפוצי צמר גפן ובמטען שלא רחוק מניקי מינאז'. הרשימה היא אינסופית ונדמה שהאינדי-שמינדי נהיה שמינדי לגמרי והתג צפוי להזרק לפח האשפה של הסיווג, נפילי האימו וההיפיות כורעים תחתיו.

קרוליין פולצ'ק ופיטר ווימברלי התחילו את Chairlift כחסידי אייטיז אדוקים. הם קידשו את הפנים הנלעגים ביותר של הז'אנר הזה, שכבודו כולו מפוקפק למרות ההשתרגות העיקשת שלו בכל מה שאנחנו מקשיבים לו היום. Does You Inspire You מ-2008 היה תצוגת תכלית של הנטיות שלהם ושירים כמו Planet Health ו- Bruises הניפו דגלי בסים עבים ומקניטים בעיבודים נוטפי הד ושמן, ונשמעו כאילו הוקלטו באולפן שעבר הסבה מסט של פורנו נושן ואדי הוורוד עוד נושמים בו מבעד לתסרוקות בלונדיניות מתולתלות. ב- 2012 השניים עזבו את הלייבל הממוצע ועברו לענקית קולומביה, אבל הפולו-אפ, Something, הפתיע לטובה כשלא קרם גידי רדיו ועיבה, במקום זאת, עור נישתי וחדש. Wrong Opinion, Sidewalk Safari, Amanamonesia ובני לוויתם המשיכו לזבוח ביתר שאת לאלי האייטיז בקול רם ובקורבנות צבעוניים, משוחים בגוונים יפניים שפולצ'ק הביאה איתה ממגורים מקוטעים ביפן. בשבוע שעבר שוחרר Moth, האלבום השלישי והמצופה של השניים, שהשיל מעליו את מירב חבלי האייטיז והשוליים לטובת אוברדוז של גרוב אר-אנד-בי-אי וסטייל ניו-יורקי מעודכן. לכאורה.

מבול הסינגלים שקדמו את מות', Ch-Ching, Romeo, Crying in Public ו- Moth to a Flame ירקו לניכוס האינדי בפנים. צ'צ'ינג יכול בקלות להצטרף לרפרטואר של כוכבות על, כך גם רומיאו שאחריו; שניהם פצצות פופ מתפקעות ואין בהן זכר לקוטן או לאלמנטי ביזאר שפולצ'ק אספה מהנדודים או המעיים שלה. כאלה הם גם Show U Off המעולה ו- Polymorphing. גם הליריקה פרונטלית ונועזת – לא עוד אהבה מסוככת בעגמומיות מודעת או צוהלת באינפנטיליות רטרואית, אלא אודה לבלינג, לעיר, לבילבורד. היחיד מהסינגלים שמצלצל משהו מהצ'יירליפטית המוקדמת הוא Crying in Public, שבצד הפקה חדשה שומר על טונים תבוסתניים וחסרי-אגו מן העבר – הלב החשוף והאנטי סקסי שעולה בו שייך לעידן שהחולשה בו היא כתר ולא רועץ בקרבות אגו מדומיינים.

המחצית הראשונה של האלבום מסמלת את שינוי הצורה של צ'יירליפט במלוא אונו. דחוסים בה, בזה אחר זה, השירים הכי בומבסטיים ונגישים בקריירה שלהם, פרט להצהרת הכוונות המסקרנת ב- Look Up. במחצית השניה קורה מהלך מפייס שבלעדיו האלבום הזה היה קינה מוגמרת לאחרות שהיתה ועודנה הלב של צ'יירליפט; האחרות שהעשירה את הקשתות שלהם באפרוריות רגישה ותבעה קלילות ורעננות גם עבור אלו שלא היו הכי קולים בשכבה. אלה שמשתמשים במילה "קולים", למשל. ב- Ottawa to Osaka מגיחים כלי מיתר אסייתים מסתוריים שמזכירים את ימי Something ורטט-שיניים קרחי מלווה אותם; Unfinished Business גלוי-לב, ממושך ומתפתח, ופולצ'ק עומדת בו עירומה על פסגת הר בזעקות שבר-לא-שבר על לכתם של הקלוז'רים ומגלמת באומץ האדיר שלה את קולו של העצב השלם.

סופו של האלבום בשש דקות נסיוניות תחת הכותרת No Such Thing as Illusion. גם שם פולצ'ק עורמת שיירי עפר על גוויה של אהבה, מנענעת בראשה לאורך כל התהליך בביקורת עצמית מוכרת ובשינון אובססיבי של חוקי הפכחון. אבל יותר משהאלבום הזה הוא סיפור על שני פני האהבה – זו שצועדת בגאווה, עטוית-נוצות ומנקרת עיניים בחציו הראשון של האלבום, וזו שנמחית באצבעות צרידות ומחזירה את פולצ'ק לשורשיה המזרח-אסייתיים כמקור להתעלויות רוחניות נחוצות – הוא סיפור על האבולוציה של צ'יירליפט. הוא שואג שינויים וכוכבנות ומתריס שאיוש מגרשים כרויים הם לא תכליתו, וצועד להיכל התהילה של המרכז; אבל עשרים דקות מאוחר יותר הסיפור מבעיר את עצמו כמו ספינקס ונולד מחדש בגפי-מולדת צ'יירליפטיים, ודורש במקוריותו.