להתראות, חווקה

להתראות, חווקה

חווקה פולמן רבן נפטרה ביום חמישי האחרון, כלי התקשורת לא מיהרו להספיד, אפילו ערוץ אחד לא פסק משידוריו. אחרונת משתתפי מרד גטו ורשה נפטרה ואיש לא הניד עפעף, דבר לא נעצר מלכת אפילו מזג האוויר המשיך בזרימה טבעית משהו אל עבר הגשם שירד אתמול בלילה. מצחיק לחשוב איך להיסטוריה יש חיים משלה ועד כמה החותם שאנחנו משאירים מטוטשט עד להכאיב.

המפגש הראשון שלי איתה היה ב2008, למרבה האירוניה באחד במאי. כאן בארץ כשיום הזיכרון לשואה ולגבורה פוגש את חג הפועלים, אף אחד לא חוגג. כולם עסוקים בלזכור את הנאצים, לפחד שמא יקרה שוב ולשכוח את הלקחים. אף אחד לא לובש אדום, לא שר את האינטרנציונל ובטח ובטח שלא אומר חג שמח – יש חולצות לבנות, ג'ינסים, עדויות ושירים עצובים במקום. אלו מאיתנו שהיו חברים בתנועת נוער גם עזבו מוקדם את הלימודים על מנת לנסוע צפונה, אל בית לוחמי הגטאות, שם מתקיים טקס נעילת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

הקיבוץ, בו מתקיים הטקס, קרוי על שם יצחק קצנלסון, אשר נספה במשרפות אושוויץ וזכה לכינוי "משורר השואה”. שירו, “חמש שנים על מיכאל" הוא אחד משירי הילדים האהובים עליי, פעם גם ידעתי לנגן אותו ועד היום בכל פעם שאני שומעת אותו הוא מכאיב לי קצת בלב ובילדות. אני חושבת שזה בעיקר נובע מהניתוח המורבידי משהו שנתתי לשיר. אי אז בגיל ארבע חשבתי שמיכאל לא הלך לבית ספר ציבורי רגיל בפולין, אלא לבית ספר יהודי – ארעי, חסר אמצעים, בגטו. האמנתי באמת ובתמים שלא רק שלא שב אל נבחן, לקיק והיונה בסוף כל יום לימודים, אלא לא שב כלל.

אחרי כל דיבורי הציונות וההגנה והמיליטריזם, עלתה חווקה לבמה, אישה בשנות השמונים לחייה, ניצולת שואה, קשרית במרד גטו ורשה, ממקימי קיבוץ בית לוחמי הגטאות ובעיקר אדם שלא מוכן לתת לאחרים לקחת לו את הידיעה שיום אחד ארץ ישראל תהיה כל מה שהיא חלמה עליו: "בחלומנו היא הייתה טהורה, צדק שלט בה, שיוויון ערך אדם – חלום נפלא של בית. ויש לא מעט אכזבה".

ישבנו מולה, אלפי בני נוער, בחולצות כחולות ושרוכים אדומים ולבנים ועניבות צופים ובעלי כיפות סרוגות, ונראה לי שכשהיא אמרה לנו שכל תקוותיה תלויות בנו, כולנו הפכנו בבת אחת להיות הדרך אל האור. הבנו לפתע את משמעות היותנו הסיכוי לאושר של האנושות, את הפכפכותו של סיכוי זה ובאיזה נקל הוא יכול להעלם פתאום ולו רק בגלל אותן שפע מטרות זעירות אשר מזמנת לנו החברה.

"מיהו האדם המורד? אדם האומר לאו", אמר קאמי. והיא, היא הייתה מאותם האומרים לאו עד אחרון ימי חייה, הן במילים והן במעשים, על כן, אני מוצאת את השיר "זמן מרפא" מתוך "מאמי", אופרת הרוק של הילל מיטלפונקט מתאים מאוד. בשיר הזה, ממש כמו משנתה של חווקה יש דרישה ברורה לקום ולדבר והכי חשוב לעולם לא לפחד להגיד "לא".

מאז אותו אחד במאי שימשה לי חווקה השראה בכל כך הרבה אספקטים. עד שאני יכולה בכנות ובלב שלם להגיד כי מדובר באחת הנשים שהכי השפיעו עליי בעודן בחיים ואין הרבה כאלו, באמת שלא. (צילום: י' פיוטרקובסקי).

חווקה פולמן רבן (19.4.24 – 9.1.14), יהי זכרה ברוך.