Cocorosie – בין כיעור ליופי

אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו – כולנו לומדים את הפתגם הזה עוד בימי הגן, אבל מעטים מאיתנו הם אלה אשר באמת חיים על פיו. רובנו שופטים את הקנקן, אם זה בזוגיות, בחברויות, במסעדות שאנו בוחרים לאכול בהן, בדירות שאנו מעדיפים להתגורר בהן, וכל צורות האומנות שאנו צורכים גם כן. הרי אומנות בימינו נעה על מספר מישורים שמובילים להצלחה מסחרית – הרבה פוטוגניות ויופי, קצת אוונגרד וגרוטסקה, שימו מעל הכל נגיעות של סקס, והנה לכם אומנות.

צמד שלמד לערבב את כל אלה בצורה הרבה יותר מעוותת ומוצלחת מכל הרכב מוזיקלי אחר כיום הוא צמד האחיות Cocorosie, הלוא הן ביאנקה וסיירה. הן פרצו למודעות שלנו בגלים קטנים בכל פעם, וכל אדווה גררה אחריה ביקורת רבה – אלבומן הראשון, La maison de mon rêve, אשר הוקלט בחדר בדירה בפריז, היה נסיוני ומהפנט. טקסטים על אהבה ויחסים, כואבים להפליא ומקסימים לחלוטין, קריצה ל-R&B שהיה בשיא הפופלריות שלו ב-2004, כל אלה נכחו, אך לקרוא לאלבום הזה אהבה ממבט ראשון, או אפילו אלבום יפיפה, קשה מאוד. המבקרים ספק קטלו ספק שיבחו אותו, המאזינים לא ידעו איך לאכול אותו, המגזינים לא ידעו להגדיר אותו, ויותר מעשור לאחר יציאתו, עדיין לא ברור לי למה. Good Friday היה השיר שגרם לי להתאהב באחיות קאסאדי, והאהבה הזו לא דעכה מאז.

כך גם באלבומים שבאו אחריו – Noah's Ark היה, ועודנו, האלבום עם העטיפה הכי מכוערת שראיתי מימיי. העטיפה שלו כמעט מנעה ממני לרכוש אותו, אבל בתוכו התגלו נפלאות כגון Beautiful Boyz עוצר הנשימה. ייתכן שזה אחד ממנגנוני ההגנה של הצמד – אתה צריך להרוויח את ההאזנה הזו, להתגבר על הדעות הקדומות שלך, על החששות והפחדים, על הרתיעה האינסטינקטיבית הראשונית הזו, ורק אז תוכל באמת לגלות את היופי שמסתתר מתחת לכל אותו כיעור מסמא.

אלמנט הכיעור יחזור על עצמו בכל עטיפה של כל אלבום – גם Grey Oceans, אלבומן הרביעי, הוא לא אסתטי בלשון המעטה, אבל ברגע שמתגברים על זה, אפשר לשקוע בתוכו שעות, לחקור את האופל הנחבא בו, עם טראקים כמו Lemonade העוצמתי או R.I.P. Burn Face המלודי והעדין.

אלבומן האחרון, Tales of a Grass Widow, שיצא ב-2013, גרר אחריו ביקורות בינוניות, בעיה שתמיד היתה לקוקורוסי – היצירה שלהן קשה להבנה, ואותם מבקרי מוזיקה במגזינים הגדולים, ששומעים את האלבום כמה פעמים ומוציאים ביקורת המתבססת על האזנה ראשונית מאד, לא תמיד זוכים ללמוד את האלבום על כל תכניו וקסמיו, ועל כן שופטים אותו על כל הגירויים המידיים שהוא לעיתים לא מצליח לספק. אבל כמו קודמיו, הוא עמוס ברגעים בלתי נשכחים, החל מ-Harmless Monster ועד Child Bride. היופי שבאלבומים של Cocorosie הוא נסתר מהעין, עד לרגע שבו הדמיון מתחיל לפעול.

הניגוד הבלתי נמנע הזה בין האסתטי לגרוטסקי הופך את כל מה שיוצא תחת שמן של האחיות לבית קאסאדי ליוצא דופן בנוף המוזיקלי העכשווי. המון אמנים, מהמיינסטרים ועד האלטרנטיב, משחקים עם הניגוד הזה, אבל בסופו של דבר, התוצר המוגמר של כל אותם יוצרים הוא נעים לעין ולאוזן בו זמנית. כאן הכל משתנה, כי הגרוטסקה לא נסתרת מן העין, והיא זולגת גם לאוזן, ואיכשהו, באופן בלתי מוסבר, זה הופך ליפיפה.

ביאנקה וסיירה גדלו וחונכו תחת הרעיון כי ניתן ללמוד הרבה יותר מלראות את העולם, לחוות אמנות ולפעול בחסותה, מאשר לשבת בכיתה בבית הספר. מתוך הרעיון הזה צמחו עם השנים האהבה לאוונגרד, לסוריאליזם, לכלי נגינה יוצאי דופן ולשיער פנים. כמו רוב האנשים, נסיבות חייהן הן שהשפיעו על היצירה שלהן, אך נסיבות חייהן כל כך שונות מצורת החינוך וההתבגרות של אדם ממוצע שגדל בתוך המערכת, שלעיתים זה יוצר ריחוק בין הקהל ליצירה. אבל לעיתים, זה יוצר קשר הרבה יותר עמוק שלא ניתן לנתקו בקלות.

אותם ברי מזל שזכו להיקשר לצמד הפריקי הזה זכו לראות את העולם כפי שקוקורוסי רואות אותו. העולם שהן בונות למאזין הוא לא נעים – הוא מכוער, טריפי, מופרע לחלוטין, ממש כמו העולם שלנו, והיופי מתקיים בו בדברים הקטנים ביותר – זה יכול להיות משפט, צלצול פעמון, נקישה. העולם של קוקורוסי מוקרן דרך עיניהן של שתי נשים שלמדו לאורך חייהם שלהסתכל על הקנקן זה משעמם, כי בתוכו אפשר לדחוס כל כך הרבה, ולתת לאנשים לנבור בפנים, לפעמים שנים על גבי שנים, כדי למצוא את אותו הרגע שילכוד את ליבם לעד.

Cocorosie יופיעו פעמיים בת״א, ב13.7 בתיאטרון גשר (סולדאאוט) וב14.7 בבארבי (כרטיסים אחרונים). איוונט פה. כרטיסים פה.