הפסקול של צירופי המקרים
הטור הזה מתבשל בתוכי כבר הרבה זמן וכמו דברים רבים בחיי בתקופה זו, הגעתי אליו ממש במקרה. לאחרונה, בכל פעם ששואלים אותי שאלה כדוגמת "איך הגעת לזה", התשובה דומה – “זה קרה במקרה פעם אחת, אהבתי את זה ומאז אני פשוט שם". החלטתי לבדוק את העניין קצת יותר לעומק וגיליתי שאת רב האמנים שאני שומעת, התחלתי לשמוע גם, ממש ממש במקרה, בלי הכוונה ובלי אף אחד שיגיד לי "היי, שמעי, נראה לי שתאהבי אותם". הטור הזה הוא חגיגה של מקריות, אבל גם חשיפה קלה של ספריית המוזיקה הפרטית שלי, היא אמנם קטנה, אבל אני עובדת עליה, נשבעת.
את המקום הראשון אקדיש לטום ווייטס, עד לפני כמה שנים השם שלו אפילו לא צלצל לי מוכר. יום אחד נכנסתי אל “האוזן השלישית” במטרה לקנות דיסק של מוזיקאי\ת שאף פעם לא שמעתי, עברתי בין כל הסקשנים ופתאום, בולט כמו קרן שמש ראשונה אחרי הגשם, ראיתי את "Swordsfishtrombones”, כך במקור. היה לו גופן שהקשה על הקריאה והחיבור הזה לא עזר במיוחד, מה שגרם לכך שאקח אותו ליידי ואשאל את המוכרים האם אני יכולה להקשיב לו רגע. זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שביקשתי להקשיב לדיסק בחנות בטרם אקנה אותו.
המוכר אמר ודאי, העיר שזה אחלה אלבום ולי הספיקו חמש שניות של הקשבה לשיר הראשון באלבום, "Underground”, כדי להבין שהוא צודק. מיהרתי להגיע הביתה, כדי לקרוע את עטיפת הפלסטיק ולהקשיב לו בשקט ולא רק שהאלבום גאוני, אלא גם האלבום הראשון שוויטס הפיק בעצמו. את השנים האחרונות, אני מעבירה בעיקר בציפייה שיגיע לארץ ובהקשבה בלתי פוסקת לאלבומיו, שהם כמו ספר טוב – תמיד אפשר לגלות שם משהו חדש ותמיד תמיד זה יראה כל כך ברור עד שאחשוב שהמידע הזה הוסתר אך ורק ממני.
שנייה, היא איך לא, רונה קינן. מצד אחד אי אפשר לומר שהתחלתי להקשיב לה בצורה מכוונת, ומצד שני גם אי אפשר לומר שזה קרה לחלוטין במקרה. היא מעולם לא הוציאה אלבום שהמילים המרכיבות את שמו מחוברות זו לזו, אין עליהם תצלומים או איורים פומפוזיים ובעצם, המפגש הראשון שלי עם המוזיקה שלה קרה כשהייתי בין חברים.
אך למרות שכאמור, המקריות פה היא לא לחלוטין מקרית, אני עדיין אכלול אותה כאן, בעיקר מהסיבה הפשוטה שאם לא הייתי טסה לפולין עם התנועה ואם שניים מחבריי לקבוצה לא היו מעירים האחד את השני עם "הריקוד המוזר של הלב" ואם באוטובוס לא היו שרים את "מבול" אינספור פעמים. כנראה שבמקום להגיע הביתה עייפה אחרי טיסה, ולבדוק איזו מין מוזיקה היא עושה, הייתי מתנהגת כאחד האדם והולכת לישון. היא אגב, המוזיקאית היחידה שיש לי כל הדיסקוגרפיה שלה (שלושה קיבלתי לימי הולדת ואחד רכשתי עצמונית) והראשונה שהייתי בהופעה שלה.
היום, נראה לי מאוד מוזר שהאמנות שלה לא הייתה שם כל הזמן, בעיקר בגלל הדינמיות שלה והתחושה שהמוזיקה גדלה בתוכה כמו צמח מטפס, מן השורשים אל העצבים ומיתרי הקול. מעטים האנשים שאפשר להרגיש איך כל העסק מתפתח בתוכם – אלסטי יותר ממסטיק בזוקה בחצי שקל ונצחי כמו חלומות של ילד.
הייתי רוצה להגיד שהמוזיקאית השלישית היא נינה סימון, אבל זה נראה לי לעוס נורא ובכלל אתם בטח כבר יודעים שהיא המוזיקאית האהובה עליי ושהייתי נותנת הרבה מאוד כדי להקימה לתחייה ולראות אותה בהופעה. על כן, אתן את המקום למוזיקאי שהוא גם משורר בחסד. בסיסט נהדר ופרפומר שאסור לפספס – יהוא ירון.
קשה לי לזכור מתי הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במוזיקה שלו, מהסיבה הפשוטה שבפעם הראשונה ההיא, הרגשתי כאילו היה שם כל הזמן. זכור לי במעומם קאבר של זמרת לא מוכרת במקום קטן לשיר "קיים ונעלם", זכורה לי תחושת התפעלות בעיקר מהמילים וזכור לי גם שכמה חודשים אחר כך, נתקלתי בשם שלו שוב והקשבתי לשיר בביצוע המקורי. יש פעמים ראשונות שרק מביאות לתודעה את מה שהיה שם כל הזמן, כזו היא הפעם הראשונה בה שמעתי את השם "יהוא ירון". העלאה של הלא מודע אל המודע והצבעה על משהו שתמיד היה שם.
בסופו של דבר, אני חבה הרבה לצירופי המקרים הללו, הם ללא ספק ההתחלה של אבני דרך חשובות בחיי, בין אם במוזיקה ובין אם בדברים שאני מתעסקת בהם. הם אחד הדברים הטהורים והיפים ביותר שיש לנו בעולם הזה, הרי גם אנחנו הגענו אליו לחלוטין במקרה ובקלות יכלנו להיות מישהו אחר.
