Courtney Barnett – Sometimes I Sit and Think and Sometimes I Just Sit (ביקורת אלבום)

Courtney Barnett – Sometimes I Sit and Think and Sometimes I Just Sit (ביקורת אלבום)

זה רק אני או שהרוק הנשי העולמי בפריחה? וכשאני אומר רוק נשי אני מתכוון לרוק אמיתי, בועט, עם גיטרות מנסרות ותופים מכתיבים קצב עצבני. אני מנסה להיזכר בזמרות רוק משני העשורים האחרונים וחוץ מפי ג'יי הארווי לא קופצת לי אף אחת לראש. והנה, נראה שבשנים האחרונות יש פריחה גם בגזרת להקות רוק נשיות כמו וורפיינט, אקס הקס וסליטר קיני וגם בגזרת הזמרות. אם ב2012 הייתה זאת שרון ואן אטן הקנדית עם Tramp המעולה (שנרגעה קצת מאז עם Are We There האחרון) ובשנה שעברה התגלתה לעולם אנג'ל אולסון האמריקאית עם אלבום בכורה שנותן בראש ובלב, השנה המתקפה הנשית מגיעה בדמות זמרת אלמונית (לא לעוד הרבה זמן) מאוסטרליה הרחוקה ושמה קורטני בארנט.

לצד כל התיוגים של רוק וזמרת נשית, קורטני בארנט היא משהו שלא שמעתם לפני והיא אולי ההוכחה לכך שגם במסגרות המוגדרות של הרוק, וגם בלי תוספות הפקה או שימוש באלקטרוניקה, בהחלט ניתן לחדש ולהפתיע. זה מתחיל בעובדה שבארנט היא משוררת מוכשרת ביותר מבלי להתיימר להיות כזאת. כמעט כל שיר באלבום הוא בעצם מן סיפור קצר, ריאליסטי, לא תמיד עם פואנטה. בדיוק כמו החיים עצמם, בישראל, באוסטרליה או בכל מדינה אחרת. כך למשל Depreston (שילוב של מקום בשם Preston ודיפרסיה) הוא שיר מעולה המוכיח שבעיית הדיור היא לא המצאה ישראלית. בארנט מספרת בשיר על זוג שמחפש בית פרטי ולשם כך נאלץ להתרחק מהעיר לעיירת פרברים מפוקפקת ("הגענו לעיירה וראינו משטרה עוצרת מישהו. איך זה בתור רושם ראשוני"). השיר מקבל תפנית כשהיא נתקלת בחפצים ותמונות בבית שמזכירות לה שבמהותו הוא בעצם היה ואלי עדיין שייך למישהו אחר ובשביל להפוך אותו באמת לשלה צריך להרוס אותו ולבנות מחדש. מה שמצריך "רק" חצי מילון או מיליון מיותרים.

בארנט משלבת הרבה ציניות והומור שחור בשירים מה שמשדרג אותם באופן אוטומטי אצל ציניקן כמוני. דוגמא טובה לכך הוא השיר\סיפור Elevator Operator הפותח את האלבום ומספר על בחור, שבדרך לעבודה מחליט לעשות לעצמו יום חופש, להוריד את העניבה ולעלות לגג בניין גבוה לצפות באנשים. אישה מטופחת ומלאת סיליקון שפוגשת אותו במעלית חושבת שהוא מתכוון לקפוץ מהגג ומנסה לשכנע אותו לא לקפוץ בטענה ש"הלוואי שהיה לי עור כמו שלך".

הסיפורים של קורטני חפים מהפרשנות שלה וכיוצא מזה, פתוחים לפרשנות המאזין. כמו שהיא אומרת בעצמה בשיר Kim’s Caravan, "אל תשאל אותי למה אני באמת מתכוונת. אני רק ההשתקפות של מה שאתה רוצה לראות". למרות הריאליזם והפשטות, הכישרון של בארנט לסיפור בולט למרחק כמו גם שילוב משפטים גאוניים כגון “Give me all your money and I'll make some origami, honey” (מתוך Pedestrian At Best) או כשהחבר שלה מנסה לשכנע אותה לצאת בצורה הכי פולנית שאפשר "תשני כשתמותי" והיא אומרת שהיא מפחדת למות כשתישן  (מתוך Nobody Really Cares If You Don't Go To The Party).

יש לא מעט זמרים\ות מספרי סיפורים, אבל החידוש הגדול שהאלבום מביא איתו זאת המוזיקה שמלווה את הסיפורים הללו. יכולת סיפורית שכזאת מלווה לרוב בסגנון בלוזי או פולקי, פריטה על גיטרה אקוסטית או נגינת פסנתר, אלא שקורטני היא בראש ובראשונה גיטריסטית רוק. ככזו, הייתה שותפה להרכבי גראנג' ורוק אוסטרליים ולכן האלבום הוא רוקיסטי ונותן בראש עם השפעות של גראנג' ורוק מנצ'סטרי פסיכודלי. השילוב המפתיע בין סיפורים ריאליסטיים לגיטרות פסיכודליות נשמע מצויין, קחו לדוגמא את Debbie Downer שמשלב שיחת נזיפה של בארנט בבן זוגה עם רוק מנצ'סטרי שלא היה מבייש להקות כמו הסטון רוזס או אואזיס.

לקראת סוף האלבום, בשני השירים האחרונים קורטני מורידה קצת הילוך, מה שרק מדגיש כמה כישרון ו-וורסטיליות יש לה. זה בולט במיוחד בשיר הלפני אחרו,ן שבאופן אישי הוא גם השיר האהוב עליי ביותר באלבום כולו. Kim's Caravan מתחיל בסגנון גל חדש\פוסט פאנק שלי אישית הזכיר את הבאוהאוס ומתפתח לשיר פסיכדלי של כמעט שבע דקות עם קטעי סולו גיטרה מעולים.

 

ברוב המקרים אני לא חסיד גדול של מגזיני המוזיקה המובילים ובטח לא של מדרג הציונים שלהם שמטה בצורה ברורה בדרך כלל לטובת האמנים המוכרים יותר או לחילופין לדברים הכי קיצוניים, לרוב בלי הצדקה. אבל במקרה של בארנט נראה שיש בינינו הסכמה גורפת. נראה שבכל האתרים הביקורות משתפכות וברובם העניקו לו ציונים גבוהים ביותר (90 בAllMusic, 90 בRolling Stones, 86 בפיצ'פורק ו100 עגול בDIY).

אז גם אם עדיין לא שמעתם את השם קורטני בארנט, לאור האלבום והביקורות עליו אני מניח שעוד תשמעו אותו הרבה בעתיד. אל תגידו שלא הזהרתי אתכם. (צילום: פיליפ קוסורס)