Cults - Static (ביקורת אלבום)

Cults – Static (ביקורת אלבום)

השנתיים האחרונות לא היו קלות למדליין פולין ולבריאן אובליוויון, חברי ומקימי להקת Cults הניו-יורקית. בשנתיים שעברו מאז יציאת אלבום הבכורה שלהם עד ליציאת אלבומם החדש בימים אלו, פולין ואובליוויון סיימו מערכת יחסים בת ארבע שנים. "החלטנו שהלהקה יותר חשובה", אמרו השניים בראיון לפיצ'פורק ממש לא מזמן ועם כל חוסר הטאקט שבדבר, אני חייבת להעיד ששמחתי על המשפט הזה.

כש-Cults פרצו לתודעה המוזיקלית שלי ושל רבים אחרים ברחבי העולם לפני שנתיים עם אלבום הבכורה הנושא את שם הלהקה, אותו אלבום הגדיר לי את הקיץ של 2011, עטף לי את הימים במילים מרירות על מצע של מוזיקת סיקסטיז מתוקה מדבש. זה לא הזכיר שום דבר ששמעתי עד אז ועם זאת המלודיות של הצמד הצליחו לפרוט על כל מיתר בלב שלי.

על כן, וודאי שהתרגשתי לשמוע את האלבום החדש של הלהקה – "Static". אחרי כל כך הרבה רעש (יחסי, כמובן) בתקשורת לקראת האלבום הזה ואחרי סינגל ראשון שנשמע כמו לא פחות מהבטחה, הגעתי למצב שאני מאזינה לאלבום בפעם הראשונה גדושה בציפיות לקראת מה שעלול לצאת לי מהאוזניות.

אחרי אינספור השמעות חוזרות ונשנות של האלבום, אני יכולה להגיד בבטחה ש-Static ענה לי על כל הציפיות. אני יכולה להוסיף גם שבמבט לאחור, אני מבינה שהציפיות שלי לא היו גבוהות כלל וכלל. הסאונד של Cults נותר ללא שינוי וזה בסדר. אני לא מצפה מאמן לרכב על כל הספקטרום המוזיקלי שיש ליקום להציע לו בשני אלבומים, אבל אם להניח את הציניות בצד, גם לא באמת ציפיתי ש-Cults ישנו את הסאונד שלהם. המילים עדיין צובטות במקומות הנכונים, אולי קצת פחות חזק עכשיו, אבל הכאב עדיין שם. הדבר היחידי שבאמת מבדיל את האלבום הזה מקודמו הוא שהפעם כמעט ואין רגעים שגורמים לנשימתי להיתקע בגרון. אני לא יודעת איך להגדיר את הרגעים האלה, אני רק יודעת שבפעם הקודמת הם היו נוכחים בכל טראק וכאן הם פשוט לא מגיעים.

יש כאן בהחלט מספיק טראקים טובים בשביל שאני אגיד שאני מרוצה מהאלבום הזה, למשל, כפי שכבר אמרתי, הסינגל הראשון העונה לשם High Road הוא לא פחות ממעולה בעיני, וכנראה השיר היחיד בכל האלבום הנוצר בתוכו ייחוד הנובע מהתפתחות מוזיקלית כלשהי, כי לפתע המרירות של המילים זולגת אל התווים והמנגינות. Always Forever, השיר השלישי באלבום, הוא בין היחידים אשר מצליח לשחזר את אותם רגעים חסרי החמצן אליהם אני מתגעגעת, כשפולין מדלגת על צלילים גבוהים ומתוקים בסיוען של מילים נואשות שגורמות כמעט אי נוחות למאזין שמכיר את הסיפור הנחבא מאחוריהן. Keep Your Head Up הממכר יכול לא להרפות ממך לכמה שעות טובות, ו-Shine a Light היפיפה מצליח כמעט בדקה ה-90 ללכוד את האוזן.

כמו כן, יש שירים שפחות מצליחים להדהים אותך גם בהאזנה חמישית או שישית, כמו למשל No Hope הסוגר את האלבום אם אותו היובש בגרון איתו הוא נפתח, אך נראה כאילו הלהקה לא מיצתה את הפוטנציאל של הטראק הזה עד תומו. Were Before מהווה כאן מאין גרסא פחות מוצלחת של High Road (אני רוצה לראות את האחד שלא ישים לב לדמיון הלא-מקרי-בעליל בלחן של שני השירים האלה), ועם כמה שזה נחמד ומגניב לשים שני שירים שמתקשרים אחד עם השני באלבום (ראו ערך: אלבום הבכורה של ה-XX), כאן האפקט דווקא מתפספס.

אז כן, כל הציפיות שלי לגבי האלבום האלה נענו. לא ציפיתי לפסגת האוורסט וקיבלתי בדיוק את מה שביקשתי. זה אלבום מתוק, קסום אפילו. הוא אוצר בתוכו את כל מה שיפה ונעים במוזיקה ש-Cults עושים. ייתכן ולאנשים רבים האלבום הזה יהיה לא חזק מספיק, לא עוצמתי, לא מתפתח, אבל אני לגמרי בסדר עם עוד אלבום רטרו עדין ורך, מהסיבה הפשוטה שאני פשוט לא מצפה ליותר מזה.