דאפט פאנק מגדירים מחדש את המוזיקה האלקטרונית (ביקורת אלבום)

מי היה מאמין שהוא סוף סוף כאן, ושבוע מוקדם משציפינו! האלבום החדש של דאפט פאנק, Random Access Memories, שמגיע אחרי 7 שנים ארוכות בלי אלבום סטודיו חדש, ואחרי קמפיין מבריק, שהצעד האחרון בו (ביינתים) הוא הסטרימינג החינמי של האלבום, ישירות מאייטונס. בהפניית המעריצים לשם ולא לאתר כמו פיצ'פורק, למשל, דאפט פאנק עוקפים את הקוטל העיקרי של קאמבקים – ביקורות. המעריצים מגיעים ישר לסטרימינג, ליד כפתור הרכישה הנוח והמפתה. אמן לאלוהי הכסף, כי גם רובוטים (וחברות התקליטים שלהם) צריכים להתפרנס.

מילה על האלבום לפני שמתחילים: קשה ליצור אלבום מצופה כלכך. ב-2008, אחרי סיבוב הופעות בין 18 חודשים, הראשון שלהם מזה עשור, הם התחילו לעבוד על האלבום. אחרי תקופה החליטו להניח אותו בצד. כשהם ניגשו אליו מחדש, זה היה אחרת – לא שוב סמפלרים ועבודה ממוחשבת. אמרו שלום לדאפט פאנק החדשים, אלה של נגנים בשר, דם, וקורטוב של גאונות.

בחרתי לעבור שיר שיר באלבום.  מי שזה יותר מידי עבורו, מוזמן לדלג לסוף. כל השאר מוזמנים לצלול לעומקו של אחד האלבומים המצופים של השנים האחרונות.

מתחילים עם Give Life Back The Music. האינסטרומנטליות הידועה של דאפט פאנק, זאת שתמיד נשמעת כאילו תכף הם הולכים להתחיל לשיר (כשבעצם הם לא), שקטה כאן יותר. ואז הם מתחילים לשיר בכל זאת. הרוגע הזה הזה, בחסות ניל רודג'רס, רחוק שנות אור מHuman After All, ובעצם מכל מה שמזכיר מוזיקה אלקטרונית עכשווית. The Game Of Love ממשיך עם אווירת הרטרו. זה כלכך רחוק מהצמד שאנחנו מכירים, עד שלרגעים, בלי הקול האלקטרוני המוכר והמנחם, לא הייתי מזהה שמדובר בהם.

הרצועה השלישית היא Giorgio by Moroder, הומאז ארוך (9:04) לג'ורג'יו מורודר, מלך הדיסקו האיטלקי. הוא מדבר על על הרצון לעשות אלבום שמחבר בין "הפיפטיז, הסיקסטיז, הסוונטיז, והעתיד" ותוך כדי נבנים הצלילים ברקע, וכשהוא מסיים את החלק הראשון של הרצועה בלהציג את עצמו, מתחיל הקטע הראשון באלבום שבאמת נשמע כמו דאפט פאנק של השנים האחרונות – קטע אדיר שלרגעים מזכיר את הסאונדטראק של טרון, רק שלוו יותר, בומבסטי פחות. הרצועה ממשיכה בכיוון הזה, המאוד חי. הגיטרות, למשל, פשוט לא מהעולם הזה. עם זאת – מדובר ברצועה שהיה אפשר בקלות לקצר בכמה דקות.

Within – תאמינו או לא, זה מתחיל בפסנתר. "There are so many things that I don't understand", וגם "Please tell me who I am", נשמעים מוכר. אני בטוח שתשמעו את ההשוואה ההזויה הזאת עוד הרבה, אבל לרגעים, דאפט פאנק נשמעים כמו רדיוהד, רק קצת יותר דיסקו. האנושיות הזאת ממשיכה עם רצועה חמש, Instant Crush, שבה דאפט פאנק מארחים את ג'וליאן קזבלנקס, סולן הסטרוקס ואומן סולו מוצלח בפני עצמו. פה הוא מספק קולות לאחד השירים הפחות חזקים באלבום, אבל לא באשמתו.

Lose Yourself To Dance הוא אולי השיר הכי מעניין באלבום. פארל, שמבריק כמפיק והרבה פחות כאומן סולו, מוכיח שגם כשהוא מתארח הוא עדיין ענק. LYTD הוא דוגמא מנצחת למה אפשר לעשות כשלוקחים את הדיסקו ומחיים אותו, הישר ל-2013. כמעט 6 דקות של שלמות, לא פחות מזה.

בTouch הם עוברים לויליאמס אחר. לא פארל, אלא פול. דאפט פאנק, חלוצי ההאוס הצרפתי, היו שם גם כשעוד קראו לזאנר הזה Touch (או French Touch למהדרין). פה יש לנו חללית ממריאה וקולות שמזכירים יותר את שנות ה-60 וה-70, ומידי פעם גם נגיעות של כנסייה. ושוב, לרגעים כמעט אפשר לשכוח שמדובר בהם, אבל אף פעם לא ליותר מידי זמן. זאת מחצית האלבום, 8:18 דקות שהן אומנם קצת מוגזמות, אבל לא משעממות. ממש בסוף הרצועה הזאת וילמאס שר "Sweet touch, You've almost convinced me I'm real". בינגו.

אוי, Get Lucky. השיר הזה לעולם לא ימאס. באלבום יש גרסה קצת שונה לאחד השירים המצליחים ביותר של דאפט פאנק (הסינגל הראשון שלהם שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, למשל, וגם חצי מיליון עותקים שנמכרו בשלושה שבועות). הציניקנים ידברו על השיווק (הגאוני) של הסינגל והאלבום, אבל זה יותר מזה – מדובר בשיר מבריק שמזריק חיים לעולם של סינגלים מהונדסים וזהים זה לזה. בהאזנה לעשרת הגדולים ברוב המצעדים החשובים בעולם, Get Lucky בולט: הוא קצת שריד מעידן אחר והרבה הצצה לעתיד.

עכשיו זאת תזמורת. עוד לא התאוששתי מהפסנתר, וכבר אני מופגז עם תזמורת אנרגטית, שנרגעת אחרי קצת יותר מחצי דקה, כבר עמוק לתוך Beyond. באלבום שעמוס במשתפי פעולה, נעים מאוד לשמוע שיר שכולו רק דאפט פאנק. הטקסט רומנטי ומקסים והקונטרסט בין המילים המאוד אנושיות האלה לקולות האלקטרוניים פשוט משגע, במובן החיובי של המילה.

הם ממשיכים את הלבד בMotherboard, השיר האינסטרומנטלי היחיד באלבום. יש בו כינורות, והוא לא מזכיר שום דבר שאנחנו מכירים כאלקטרוני. כיף, ובעיקר הלם מהסאונד, אבל לא המון מעבר. Fragments Of Time הוא שיר שכולו שנות ה-80. למרות טקסט חמוד והביצוע הווקלי הטוב של טוד אדוארדס, שכבר שיתף עם דאפט פאנק פעולה בFace To Face, רצועה מהאלבום Discovery, מדובר לטעמי בקטע החלש באלבום.

Doin' It Right, השיר לפני אחרון, הוא תערובת מבריקה של פנדה בר ודאפט פאנק. מדובר בהמנון משמיעה ראשונה, שיר שילך היטב גם בפול ווליום כשחוזרים בלילה ממסיבה, גם בבוקר שמתעוררים, ובעצם בכל זמן נתון. השיר הזה הולך להיות על זמני ובצדק – הוא מושלם.

את האלבום סוגר Contact. איך מסיימים אלבום מצופה כזה? איך אומרים לקהל שמחכה כבר שבועות לגמוע בשקיקה כל צליל וכל רגע באלבום הזה, "זהו, נגמר"? באופן לא מפתיע, דאפט פאנק עושים את זה כמו שצריך – עם ביצים. אסטרונאוט מתאר את כדור הארץ ובונה את אחד הקטעים המעניינים של האלבום, עד הסוף המרתק. לרגעים זה דאפט פאנק של פעם, לרגעים דאפט פאנק של השנים האחרונות, ולרגעים זה משהו אחר לגמרי. המון תופים ואז דממה. דאפט פאנק היו כאן.

דאפט פאנק היו כאן, אבל הם לא הולכים לשום מקום. מדובר באלבום הרביעי בסך הכל של הצמד, שאיתנו למעלה מ-20 שנה. זה אומר יותר מ-5 שנים, בממוצע, בין אלבום לאלבום. ואכן, שבע שנים חיכינו לאלבום הזה. חלק חשבו שדאפט פאנק פרשו (הקאמבק המפתיע של דיוויד בואי, מישהו?), וחלק פשוט שכחו קצת את החלוצים האלה. צריך לשים את האלבום הזה בקונטקסט – חרף המועמדות לגראמי, Human After All, האלבום הקודם שלהם, הותיר המוני מעריצים מאוכזבים. דאפט פאנק ידעו שהם צריכים לחזור אחרת, אם לחזור בכלל.

והם עשו את זה. ובגדול. Random Access Memories הוא אלבום מופת, שמגדיר מחדש את דאפט פאנק ואת גבולות הסאונד האלקטרוני. אם עד עכשיו דאפט פאנק היו אלה שפורצים דרך למוזיקה אלקטרונית ולמחשבים על חשבון החלק האנושי, הפעם הם אלה שמאדירים את האדם, את האולפן, את התזמורת והנגנים, על חשבון הסמפלים והמחשבים. אם תרצו – ג'אז, גרסת המכונה.

ובאמת, RAM מצליח להיות האלבום האלקטרוני הכי לא אלקטרוני ששמעתי בחיי. אחרי Human After All שהיה "שיא האלקטרוניקה" שלהם ואחרי הסאונדטראק לTron, שכלל אומנם תזמורת גדולה אבל גם התאפיין בצליל עתידני מאוד, דאפט פאנק עושים פניית פרסה. זה בולט בכל אחד ואחד מהשירים באלבום, לא מתפספס לרגע. דאפט פאנק מצליחים להישמע אחרת לגמרי מעצמם, ובכל זאת טביעת האצבע שלהם על כל רגע, כל צליל באלבום, היא מוחלטת. גם ברגעים שלא לגמרי נשמעים כמוהם, יש משהו דאפט פאנקי. יש שיגידו אייקוני.

זאת תחילתו של עידן חדש, שבו מוזיקה אלקטרונית הופכת לחיה. לאחרונה הם אמרו לרולינג סטונס "כולם בפופ מנסים לתת לקולות אנושיים אופי רובוטי. אנחנו ניתן לקולות רובוטיים תחושה אנושית." הבטיחו וקיימו – האלבום החדש הוא האנושי ביותר שלהם, ואין לי ספק שמוזיקאים עוד יגדלו עליו. כמו שרדיוהד הגדירו כמה פעמים מחדש את הרוק האלטרנטיבי, דאפט פאנק מגדירים שוב את המוזיקה האלקטרונית.

הרובוטים מכוכב אחר עושים זאת שוב, ואולי טוב יותר מאי פעם. יש סיכוי שהחדש של דאפט פאנק הוא גם הטוב ביותר שלהם, אבל קשה לשפוט – דאפט פאנק שנכנסו לחיינו בסערה ב-1997 הם דאפט פאנק אחרים לגמרי מאלה של 2013. מי יותר טוב? אין לדעת. בואו פשוט נשמח שהם עדיין איתנו. בוא נחגוג את שובם של דאפט פאנק.

Random Access Memories יצא בישראל ב-20 במאי. הזמינו כבר כאן.