DIIV – Is The Is Are (אלבום)

לכל אלבום יש עונה בשנה שבה הוא צריך להישמע, או כך לפחות היה זה בשבילי מאז ומעולם. יש אלבומים שמתחברים יותר טוב בגשם, לעומת אחרים שנתפסים בראש רק תחת השמש הקופחת של הקיץ. אין מדע מדויק מאחורי זה, זו פשוט התחושה הזו כשאתה שומע שיר ולפתע הכל סביבך מאפיר וצמרמורת עוברת לך בצוואר, או שהחום נושק לך בלחיים ובאזניים ולא מרפה. החורף הוא הזמן לשירים הכבדים, הארוכים, המסובכים; הקיץ טומן בחובו את השירים נטולי הדאגות ועטירי הקצב והמלודיות המתקתקות.

אלבומם הראשון של DIIV נקרא Oshin והיה אלבום קיץ מובהק. כשיצא ביוני 2012, הוא הביא עמו את החום של חופי קליפורניה לאוזניות שלי למרות מקור הלהקה הברוקלינאי: הגיטרות המעולות, הריוורב, קולו המעורפל של זאכארי קול סמית', הפרונטמן המעורער של ההרכב, נותנים כולם תחושה של קיץ אינסופי עם לחות מתישה באוויר, שלא מותירה ברירה אלא להתמסר לחלוטין – כך הניו יורקרים מדמיינים את הקיץ של החוף המערבי.

חלפו שלוש וחצי שנים מאז Oshin, שהיו עמוסות בתקריות שעכבו את יציאתו של האלבום השני. הראשונה בחשיבותה היא מעצרו של סמית' בגין אחזקת סמים וכניסה למרכז גמילה בעקבות התמכרות להירואין. חשוב לציין שסמית' אינו היחיד שהיה בגמילה בתקופה ההיא, אך הוא הדמות המרכזית ביותר בסיפור; המאסטר מיינד מאחורי DIIV, שבמשך תקופה ארוכה מדי היו עסוקים בלייצר יותר פרובוקציות ממוזיקה. אחרי הרף הגבוה שהציב Oshin, קשה היה להבין איך סמית' יצליח לשחזר את ההצלחה של אלבום הבכורה.

בשישי האחרון שוחרר לאוויר העולם Is The Is Are, אלבום כפול במלוא מובן המילה – 17 שירים, 64 דקות לא פשוטות להאזנה בכלל, המכילות כפול מכמות הרגש והעומק שניתנו לנו באלבום הראשון – או לפחות כך זה מרגיש כשסמית' שם לראשונה את הליריקה במרכז ולא כעוד שכבת סאונד במערבולת הגיטרות שהוא יוצר. סמית' לוקח את חוויית ההתמכרות והגמילה ושופך אותה לאזניו של המאזין במשך מעל לשעה, מה שכנראה הופך להיות הדבר המעניין ביותר באלבום הזה שלעיתים מרגיש כמו טריפ שלא ניתן לצאת ממנו. הוא עמוס ומורכב יותר מקודמו, ודורש הרבה יותר אנרגיה וסבלנות.

Is The Is Are אינו אלבום קיץ כלל, גם אם נדמה כך בהתחלה. Out of Mind ו-Under the Sun, שני שיריו הראשונים, משדרים בדיוק את הוייב של Oshin וגרמו לי לתהות "אוי לא, אלבום קיץ בעיצומו של הקור של פברואר. איזו נפילה". אל תבינו אותי לא נכון – מדובר בשני שירים מעולים, אבל כל שעבר לי בראש הוא איך אני שורדת עוד 15 כאלה.

שמחתי לגלות שזה לא המקרה. Is The Is Are מתקדם והופך לאיטו לאלבום חורף לא רע בכלל; אסתכן ואקרא לו 'מוצלח'. האווירה מעכירה, הגיטרות נהיות כבדות יותר ויותר והטקסטים הופכים אפלים ככל שממשיכים לעומקו. Bent (Roi’s Song) מהווה את תחילת הטרנספורמציה שהאלבום הזה עובר, ו-Dopamine שבא אחריו, הסינגל הראשון שיצא ל-Is The Is Are ואולי השיר המוצלח ביותר באלבום, ממשיך את אותו הקו של קודמו, כשבמרכזו מתאר סמית' את רגעי ההיי של ההרואין, לצד הנפילה הידועה מראש. Dopamine עטוף במלודיה קצבית וגיטרות שפוגעות בכל הנקודות הנכונות, דבר שמבדיל אותו מאוד משאר האלבום, שבהמשכו הופך לסוג של יצירה אחת ארוכה וממושכת, מה שיוצר את התחושה הבלתי נמנעת של טריפ הרואין שמסרב להרפות וגורם למאזין לשקוע יותר ויותר.

ככל ש-IsThe Is Are מתקדם, נהיה קשה עוד ועוד למצוא שירים שמבדלים את עצמם בתוך תערובת הסאונד של סמית', אלא שבאותם מקרים נדירים ההמתנה המייגעת משתלמת. Valentine הוא כנראה הטראק האפל והכבד ביותר באלבום, והוא מהווה שינוי מרענן בסאונד של DIIV שהכרנו עד כה. Mire (Grant’s Song) הוא נקודת אור קטנה וחשובה באלבום – הוא בנוי כסוג של מנטרה, ולמרות הרפטטיביות שלו, לא מותיר אותך משועמם לרגע עד שנדמה שהשירים שבאים אחריו מחווירים לעומתו. Healthy Moon מחזיר אותנו לסגנון הקליל יותר המאפיין את DIIV, ומסתמן גם הוא כטראק מנצח ששובה את המאזין באווירה חולמנית וקלילה. השיר החותם את האלבום, Waste of Breath, מצליח גם הוא להבדל משאר האלבום, ומלווה בהרים של דיסטורשן הופך להיות השיר המדכא ביותר באלבום, ואחד מרגעי השיא בקריירה הקצרה אך המבטיחה של DIIV.

מעבר לכל אלה ניתן למצוא גם לא מעט נפילות, דוגמת (Napa) המשמים, Take Your Time המשמים אף יותר ואפילו Dust, שלמרות הפוטנציאל הרב שלו, לא מצליח להתרומם. מה שמציל אותם זה האופן שבו הם נשזרו בחוכמה בין שירים חזקים יותר היוצרים בלילה מעולה של רגש וסאונד, וכך הם הופכים את Is The Is Are ליצירה שלמה שיכלה להקרא בקלות "אלבום קונספט".

Is The Is Are הוא אלבום לא קל להאזנה: לעתים הוא נמרח וכבד ועלול להשמע אינסופי. מצד שני, הוא אלבום שאם לא שומעים אותו בשלמותו מפספסים את כל מה שעומד מאחוריו. התחושות העכורות מחלחלות רק אחרי 20 דקות של האזנה רצופה לפחות, והמורכבות נגלית לאוזן רק בסיומו. כמו הטריפ שהוא אמור להיות, משאיר האלבום את המאזין בדאון ועם טעם מר. כנגד כל הסיכויים ולמרות הספקנות, DIIV שמו קץ לשמש הנצחית שריחפה מעל Oshin ופינו מקום לעננים שעטפו אותם בשלוש וחצי השנים האחרונות.