כל העולם כולו שוליים רחבים מאד

כל העולם כולו שוליים רחבים מאד

פינת האזוטריה נעשתה מתוך רצון להביא אל הקוראים והקוראות שלנו אלבומים שנמצאים מתחת לרדאר שלנו משלל סיבות שונות. כאלו שנשארו בשוליים של השוליים וטבעו בתוך אוטוסטרדת המידע של בנדקמפ, יוטיוב ולעיתים רחוקות גם סאונדקלאוד.
איכשהו, מבלי ששמתי לב הפינה אשר מתפרסמת בפייסבוק של המגזין כוללת בתוכה כבר עשרים ושישה קישורים והמלצות ליוצרים ויוצרות שאולי לא שמעתם\ן עליהם\ן וחבל שכך.

זו הזדמנות טובה עבורי לחזור אחורה, להקשיב שוב לכל הדברים שהמלצתי עליהם ולבחור מתוכם את אלו שאהבתי במיוחד בסיכום אזוטרי משהו ובסדר אקראי לחלוטין.

No pasrán!

לקט שירים המאפיינים את המפלגה הקומוניסטית בראשות דולורס איברורי גומז בימי מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939), עליה תוכלו לקרוא כאן ובאינצקלופדיות הקרובות לביתכם. האלבום מגולל את סיפור המלחמה מצד המחנה הרפובליקני (קומוניסטים, סוציאליסטים, סוציאל דמוקרטים ושאר השקפות שאני אוהבת, כך שאתם יכולים לנחש בצד של מי הייתי לו חייתי באותם ימים). החל ממאבקם במצביא פרנקו ובפאשיזם, דרך השאיפות הפוליטיות והחברתיות שלהם וכלה בתיעוב כללי כלפי מעשיו של הצד השני.

האלבום הזה הוא דרך מצויינת ללמוד היסטוריה ולקבל זריקת תקווה היישר אל תוך הורידים. הוא טוב יותר מההמנון הלאומי ומעודד יותר מניצחון במלחמה עבור גנרל כושל. יש בו סיפורי זוועות מחד וטקסטים מלאי אמונה בעתיד טוב יותר מאידך. זה כל מה שאדם צריך כדי להתעודד ובכלל, אם יום אחד תפרוץ כאן מלחמת אזרחים – משהו צריך לשמש לנו השראה.

Canciones con Pessoa

אלבומו האחרון (והרביעי במספר) של המוסיקאי הארגנטינאי לוקאס סדלר (לשעבר, הגיטריסט של Memphis la blusera) הוא אלבום מחווה למשורר פרננדו פסואה אשר יצא בפורמט דיסק ספר (נשבעת שבספרדית זה נשמע טוב יותר). ברי המזל שיצליחו להשיג עותק ימצאו בפנים את המילים המלאות לתשעת השירים שהלחין סדלר בתוספת פרולוג ואינטרפטציות פרי עטו של סנטיאגו קבדלוף וציורים בצבעי מים פרי מכחולו של חואן סאיינז וליינטה.

אלו מאיתנו שטרם הצליחו להניח את ידם על האלבום, יכולים למצוא שלושה שירים מתוכו ביוטיוב. כל אחד  מהשלושה יפה כמו תל אביב אחרי הגשם ומרגש כמו זריקת חיים באמצע שום מקום. סדלר, לקח את החיים שפסואה מייצר בשיריו ושזר בהם את חייו שלו. פלא הבריאה הוא החיבור העדין בין יצירות של שני אנשים שמעולם לא נפגשו וסדלר, לקח את הפלא הזה, פירק לגורמים וחיבר מחדש.

 

Shantel

הוא דיג'יי, מפיק מוסיקאי ובעל הלייבל Essay Recordings, בו מוחתמים בין היתר גם הבאלקן ביט בוקס ובום פם. כלומר, קשה להגיד שהאיש הזה שיש מאחוריו כתשעה עשר אלבומים, אינספור סיבובי הופעות ושיתופי פעולה וחלוציות ויצירתיות מעוררות קנאה הוא שוליים או אזוטריה.

העניין הוא שבישראל של היום (ואולי גם בעולם באפן כללי), יש יותר מדי צעירים שלא מודעים לתרומה האדירה שלו לסצינת הבלאקן הישראלית. יעידו על כך ילידי האייטיז שנכחו בתקלוטים שלו בישראל של הניינטיז. הרי ידוע שמי שנולד באייטיז – חוגג בניינטיז ומי שנולד בניינטיז נתקע בבית בשנות האלפיים, אבל זה כבר סיפור אחר. במילים אחרות, הפעם, ההמלצה לא באה ממקום של שוליים, אלא ממקום של רצון לחזור אל המקורות ולהגיע אל האיש שהצמיח פה סצינת בלקן-אלקטרונית-צוענית-מחאתית ולא רק שהצליח לשלב בין כל אלו בצורה מופלאה, הוא גם הצליח להשאיר כאן עקבות.

La mississippi

הרכב בלוז רוק ארגנטינאי שקם ב1989 ולמעשה, נשאר בתוך הניינטיז עד היום. הם סוג של מכונת זמן, כשמקשיבים להם חוזרים מיד אל שנות התשעים גם אם אלו רחוקות ממך שנות אור.

אך מלבד היותם הניינטיז בהתגלמותן, הם גם פס הקול לשיטוטים ליליים בהם הבדידות קשה מנשוא והסכנה הולכת שלושה צעדים מאחוריך כמו רצתה לומר שאין טעם לבזבז עצמה על אנשים כמוך. אלו שהרגליים שלהם מובילות אותם כמו מעצמן ושיגיעו לאן שיגיעו. לה מיסיסיפי היא חיפוש אינסופי אחר חברה וריגושים, היא תפוז מכני טבול בבירה וג'ין וקיא של שתיים לפנות בוקר, כשהבדידות מכריעה את הגוף ושולחת אותו לשוטט ברחובות ולפזר את קרביו בכל רחבי העיר הגדולה. אולי יצמח מזה משהו טוב ואם לא, ממילא בעוד מספר שעות, תבוא הזריחה ותמחוק את הכל.

בכל פעם שאני שומעת אותם, מתעורר בי הרצון לשיטוטים ליליים, כמו גם הרצון לבכות, הגיטרות שלהם מבכות את כל האהבות המבוזבזות וכל ההזדמנויות שלא ישובו עוד והטקסטים הם מקום לברוח אליו. מקום בו הכל קורה, אבל לא לך אלא למישהו אחר באווירת זבוב על הקיר ועשב שוטה בין שלל פרחי בר.

María Onis y su conjunto Almohada

להקת פופ, אקספירמנטל, סול ואר אנד בי ארגנטינאית (הו, כמה צפוי) אשר הוקמה על יד אוניס בשנת אלפיים ושיחררה את אלבום הבכורה שלה – Pompas de Jamón בשנת אלפיים ושתיים עשרה.

מצאתי אותם בשבת גשומה משהו. אחרי שעות של חיפושים והאזנה לכל מיני דברים שנשמעים כמו חללית מקולקלת, חייזר על ספידים ובלונים מתפוצצים, הציצו אליי פתאום ראשי בובה מעופפים.
אלו עופפו על רקע תכול, מאיימים להתנפץ לרסיסים על חוטמים תמימים שזה עתה יצאו את פתח דלתם – כמו טיפות גשם בהילוך איטי.

העטיפה של האלבום הגיעה בדיוק בזמן המתאים שהרי אני כבר שקלתי לוותר עד שהעיניים שלי נתפסו על ראשי הבובה האלו ובדמיון שלי כבר ראיתי איך הם נופלים מטה מטה, מתנפצים לאלפי רסיסים היישר אל תוך אוזניהם של אלף אלפי אנשים ונשארים במקום בו מוסיקה חיה לנצח.

האסוסיאציה הזו גרמה לי להקשיב לאלבום תכף ומיד ואכן הראשים מתנפצים לאלפי רסיסים קטנים והופכים לך את מערכת הדם לפופ אקספירמנטלי עם נגיעות של אר אנד בי. הן טיילו אצלי בכל הנימים והעורקים ובלי שהרגשתי לקחו אותי מהגשמים אל חופים שכוחי אדם, בהם הים נקי וצלול כמו מבטו התכול של תינוק שזה עתה נולד והקיץ לא נגמר לעולם.


כאן, נסגרת הרשימה, יכלתי להמשיך לנצח אבל נדמה לי שכדאי להשאיר קצת גם לרשימות הבאות. זו גם ההזדמנות לומר שאתם לגמרי מוזמנים לספר לי על הרכבים\יוצרים\יוצרות נוספים ונוספות שאיש לא מכיר מלבדכם. כאלו שפירקו אתכם לגורמים והרכיבו מחדש, כאלו שהפכו באחת לאיבר נוסף בגוף שלכם וכאלו שאתם לא מבינים איך חייתם עד עכשיו בלעדיהם.
אחרי הכל, Sharing is caring.