טיול לחלל עם נילס פרהאם (הופעה)

טיול לחלל עם נילס פרהאם (הופעה)

חודש יוני, הוא בדרך כלל החודש בו אני מנסה להשלים עם העובדה שהקיץ הגיע ואין לי לאן לברוח. התהליך הוא פשוט – אני קמה בבוקר, פותחת את החלון, מחליטה שחם, חם מדי ומקטרת מכאן ועד האינסוף על כך ששוב הגיע הקיץ. שוב אאלץ לסבול את החום, הזיעה, האוטובוסים הדחוסים ואת העובדה שלא משנה כמה מעט אלך או אזוז – תמיד יהיה לי חם. אחר כך, מגיעה ההבנה כי חודש יוני הוא רק ההתחלה וככל שנעמיק אל תוך הקיץ – כך זה יילך וייעשה גרוע יותר. את התהליך הזה אני עוברת כבר 21 שנה, אני לא אוהבת את הקיץ והוא לא אוהב אותי, אלא שהשנה הכל היה אחרת. עדיין חם, עדיין מחניק ומגעיל, רק דבר אחד השתנה – השנה דווקא חיכיתי שיוני ייגמר.  סוף יוני פירושו  הופעה של נילס פרהאם בישראל ובשביל זה  אני  בהחלט מוכנה לצפות לקיץ לפחות פעם ב-20 שנה.

יום ההופעה הגיע ואיתו כמובן, חום כבד, התפללתי כל היום שמישהו יהפוך אותי לדורותי, כך שאוכל לנקוש בעקבי שלוש פעמים ולהגיע למחוז חפצי. זה לא קרה, ערן ואני צעדנו ברגל לפסאז', ירדנו ברגל במדרגות ונכנסו לעולם אחר. זו לא הפעם הראשונה שלי במקום, אלא שהפעם, הכל בו היה שונה, האווירה שונה, התאורה שונה, אפילו האנשים נראו שונים. היה נדמה שמישהו שפך את התת מודע שלו אל תוך החדר. אורות צבעוניים כיסו את הרצפה כמו מחשבות של בוקר וקטעיי וידאו פנורמיים הוקרנו על הקיר.

ההופעה החלה בערך בשעה 23:00, וזה יהיה תיאור הזמן היחיד שתקראו כאן, מהסיבה הפשוטה שבהופעה הזו הזמן פשוט לא היה קיים. פרהאם עלה לבמה, אמר לנו שלום, תהה לגבי אופיו של הקהל: "האם אתם שמחים, או עצובים, פסימים או אופטימיים, מאושרים או מרירים" ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. הוא ניגש אל שני הפסנתרים אשר ניצבו שם מבעוד מועד, הפנה אלינו את גבו והחל לנגן.

לא אשקר, תחילה הסכמתי עם ערן כשאמר כי עצם הפניית הגב, הורסת קצת את האווירה, תהינו יחד לפשר הסיבה והגענו למסקנה כי מדובר בסיבה טכנית גרידא. אחר כך, במהלך ביצועו של פרהאם ל"Says", יצא לי לחשוב על זה טיפה יותר והבנתי שהאפקט של הפניית הגב הוא דווקא הפוך. הביצוע שלו לקטע הזה היה מדהים, ממש כמו כל ביצוע שהיה שם, אלא שדווקא בו, הסתכלתי עליו והבנתי עד כמה הוא נהנה. הפניית הגב הזו, היא החיוך הכי אמיתי שאי פעם ראיתי על פני אמן מופיע.

התלבטתי רבות אם להכניס לכאן שירים וקטעי וידאו, לבסוף החלטתי שהם יהיו מעטים מאד, זה בלתי אפשרי שהרי כל ההופעה הזו, הייתה מחוץ לזמן ולחלל במקום בו קטעים לא קיימים. אפילו קול מחיאות הכפיים לא הצליח לפסק בין חלק אחד למשנהו. פרהאם לא דיבר במשך כל ההופעה – הוא נתן לפסנתרים לדבר במקומו ואנחנו כבר היינו בעולם אחר. עולם קטן ואינטימי בו למילים אין משמעות והשפה הורבלית כלל אינה קיימת, איש לא חושב במונחים של הגדרות או תבניות מילוליות.

פרהאם לא דיבר במשך כל ההופעה. רק לפני הקטע האחרון, הוא נעמד מולנו ולאחר שסיפר כי הוא מפחד עקב מספר הפעמים בהן הפסנתר נשבר ותוקן במהלך החזרות להופעה, הודיע כי הגענו אל הקטע האחרון. הוא קרא לזה "שיר" ובאמת, יש בו, בפרהאם משהו לירי מאד. הוא לוקח מילים והופך אותן לזרמי תודעה – הוא כמו לחוות את התפוז המכני מהכיסא הראשון בשורה הראשונה. רק שהפעם, לא אלכס הוא המטופל, אלא אתה.

הביצוע האחרון היה ל"More". בזמן האחרון שמעתי אותו הרבה, בדרך הביתה, במשרד, ביוטיוב, בהופעות חיות מוקלטות וכו' אך אף ביצוע לא השתווה לביצוע הזה. הוא באמת ובתמים ביצוע הלייב היפה ביותר ששמעתי עד כה לקטע מוזיקלי. הוא מכניס אותך למעין אופוריה שקשה להסביר, מעין אדישות מהולה בשלווה ששום דבר לא יהרוס, גם לא הידיעה כי בעוד עשר דקות הכל ייגמר וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, ניזרק אל תוך הלילה. (צילום: רון כהן)