Full Trunk – Time For Us To Move (סטרימינג + ביקורת אלבום)

לפני קצת יותר משנה, פתחתי את תיבת המייל אל תוך מבול של סינגלים חדשים, אחד מהם היה של פול טראנק. אי אז, לא ידעתי דבר וחצי דבר בעניינם אבל משהו אמר לי שאת המייל הזה כדאי לפתוח. חיכה לי בתוכו מסע בזמן, מהסוג שתמיד רציתי – כזה שייאפשר לי להיכנס לחנות האלקטרוניקה הראשונה שאני רואה ולשאול את המוכר אם יש לו ווקמן, כי שלי בדיוק התקלקל.

המסע הזה הגיע אלי בדמות השיר Keep Trying אשר מופיע באלבומם הראשון שכל שיר בו לוקח אותך למקום אחר ולזמן אחר. בדמיון שלי קניתי שני ווקמנים ואף שדרן לא דיבר בזמן האינטרו או בסוף השיר. אלא שאז, הרמקולים דממו וקול הדממה שלהם הפך דומה לזה של מכונית חונה, בבת אחת חזרתי אל העשור השני בשנות האפס, בלי ווקמן ועם הרבה קלטות שהאפשרות שלי לשמוע אותן הולכת ונעלמת.

הנחיתה הקשה הזו, גרמה לTime for us to move האלבום השני של הלהקה להיות אחד האלבומים המצופים ביותר ברשימה שלי.

האלבום הזה, בהפקתו מלאת הרגש של אריאל קשת, אחד מחברי הלהקה, הוא מסע בפני עצמו, לא בזמן, אלא אל כל הפחדים הקולקטיביים והאישיים. אל הפחד להיות לבד, אל הפחד להישכח, אל הפחד להיות אמיתי ואל הפחד לאהוב ולהיות נאהב. פול טראנק לופתים את כפות הידיים של המאזין ומובילים אותו אל תוך עצמו. זה כמו לשבת על ספת הפסיכולוג, אלא שכאן, הצד השני אינו מחויב בהקשבה ואתה, אתה אינך מחויב בשיתוף.

I Know the Way אשר פותח את האלבום, מתחיל במקצב המזכיר מורלים של תנועות נוער וממשיך תוך שניות לנסיעה בכביש מהיר. הוא זר שמנסה לחלק סוכריות לילדים ברחוב ואחר לופת את ידם ומביא אותם אליו, אלא שבמקום להגיע לדירה מתפרקת בפאתי העיר, אתה נוסע בכביש מהיר עם אדם זר שמבטיח לך שיש בידיו לעשות לך טוב ולהביא אותך למקום שכולו אושר. הוא הרי יודע את הדרך.

משם כשאתה חמוש בבלוז בלבד, פול טראנק לוקחים אותך היישר אל תוך הראש שלך למלחמה בשדים שגידלת מגיל אפס והיום, היום הם גדולים יותר מהחומה הסינית ומפחידים יותר מכלב השמירה של הגהנום. Mufleta Blues הוא דלת הכניסה אל חדר הפסיכולוג שהתרופה הטובה ביותר שלו לחרדות נטישה ופחד מלחוות מערכת יחסים אמיתית, בריאה ותומכת היא – מהמ.

אחר אתה נלקח אל תוך חרדות הקיום של אלו החיים בתוך מצב הישרדות יום – יומי,  Don't Look Away מתחיל בשריקת טיל ובכל הדברים שעוברים לך בראש בשניות המעטות של האזעקה. הוא לילות נטולי שינה וילדים שלא יכולים לצאת החוצה מבלי שאיום ההתקפות יהא תלוי להם מעל הראש, אבל הוא בעיקר זורק את כל אותם שגרים רחוק מכל זה אל עבר עזה ושדרות. כמו רוצה לומר להם – עכשיו תראו מה היא חרדת קיום אמיתית.

כאן, אנחנו מגיעים לשני שירים שלטעמי הם היפים ביותר באלבום כולו – Dana וWithout A Shight. דנה הוא השיר הכן ביותר והיחיד בו אפשר לשמוע את לבו של גל ניסמן הסולן מקפץ מהתרגשות דרך הגיטרה ו- Without A Sight מביא אלינו את קולה של גל דה פז אשר ממלאת את תוכן השיר בקולה הצרוד קמעה. זה המזכיר שילוב של ג'ניס ג'ופלין ואיימי וויינהאוס ומכניסה אליו את השניה האחת הזו בו המאזין מרגיש שהשיר נכתב עבורו. אלא שבשיר הזה, השנייה הזו יכולה להימשך לנצח.

כיאה לאלבום מסע, השיר האחרון בו קרוי Going Home, אלא שבמקרה הזה הבית הוא לאו דווקא המקום בו אתה מניח את הראש או המקום אליו אתה חוזר לאחר יום עבודה ארוך. הוא המקום בו הבדידות היא ממך והלאה, אותו אחד בו אתה חסר חרדות, הביתה הזה הוא השלמה עם העובדה שלפעמים, גם לך מגיע לאהוב ולהיות נאהב, אבל הוא גם המקום בו אתה יכול לתת לנפש לנוח בידיעה שבעוד כמה שעות – שניכם תרגישו הרבה יותר טוב.

צללתי אל האלבום הזה בימים האחרונים, הליריקה שלו פשוטה מאד, בסיסית מאד ובמקרים רבים בתור חובבת גדולה של מילים זה ודאי היה מפריע לי. אלא שכאן, על כל מילה שחסרה מפצה המוזיקה, אפשר לשמוע את הגיטרות בוכות והולכות ומתאבלות ולעיתים גם קמות וממשיכות הלאה בידיעה שאם לא יקימו את עצמן, אף אחד לא יעשה זאת. אולי זו המטאפורה הטובה ביותר שיש לפול טראנק לתת לנו – הגיטרה של ניסמן, שיכולה להגיד לך הכל, בלי מילים בשפה האוניברסלית היחידה והאמיתית בעולם כולו, זו אשר תמיד הייתה ותמיד תהיה – מוזיקה.

האזינו לTime For Us To Move כאן. (צילום: נתנאל טוביאס)