אבידן פינת לידר - למה (כמעט) בלתי אפשרי להצליח גם בארץ וגם בחו"ל

אבידן פינת לידר – למה (כמעט) בלתי אפשרי להצליח גם בארץ וגם בחו"ל

אם אסף אבידן היה צרפתי, נניח, כבר היו צריכות להיות לקליפ החדש שלו מאות אלפי צפיות ואולי מיליונים. במצב הנוכחי, הוא מסתפק ב-40,000 צפיות, נתון לא מרשים במיוחד לאומן מצליח כמוהו. (עדכון: הקליפ הוסר מיוטיוב, עלה לוימאו)

יש לו את הנתונים – את חיבת המבקרים, שרכש אחרי שלושה אלבומים טובים עם המוגו׳ז ואלבום סולו אחד מצויין, את ההצלחה הבינלאומית, שסיפק Wankelmut הגרמני בדמות רמיקס שהתברג למקומות הגבוהים ביותר במצעדים באירופה (תסתכלו ברשימה בעצמכם, היא מרשימה מאוד), מכר חצי מיליון עותקים וצבר מאה מיליון צפיות ביוטיוב. הכי חשוב – יש לו את הקהל. בארץ ובחו"ל, אבידן מתחזק קהל עצום ונאמן, שמשתקפים למשל ב-180,000 המעריצים שלו בפייסבוק, נתון מדהים ליוצר ישראלי.

אבל בעצם, אבידן הוא מזמן לא ממש זמר ישראלי. הוא זמר אירופאי שהוחתם בהתחלה בסוני ואז בפולידור צרפת (חברה בת של יוניברסל, חברת התקליטים הגדולה בעולם) חורש במות ומופיע בפני קהלי ענק. הוא משוחרר מכבלי הפלייליסט הישראלי (שממשיך מצידו לחבק אותו), מהקהל הרחב שלא מבין את הסגנון שלו, או לא רוצה להבין. החופש הזה אפשר לו להוציא בשלישי בלילה את הקליפ החדש שלו, Love it Or Leave it.

– אזהרה: הקליפ מכיל עירום מלא –

 

מדובר בקליפ פרובוקטיבי בעיני רבים, ומצויין לטעמי. הוא מלא מתחילתו ועד סופו בעירום מלא, גברי ונשי, ובעיקר מאוד לא מתנצל. אבידן ביים וערך אותו בעצמו, ובפייסבוק הרשמי שלו הוא מציע למי שנפגע מעירום אומנותי פשוט לא לצפות. זאת גישה ישירה ומבורכת, בעייני, שונה מההתנצלות שאנחנו שומעים לא מעט מאומנים שמעזים לגעת בשנוי במחלוקת, לחרוג מהקונצנזוס. אחת הסיבות בעייני לחוסר העניין היחסי בקליפ בישראל הוא העיתוי – יש יוצרת ישראלית אחרת שמעסיקה את עולם המוזיקה, וגם היא אחת שמסרבת להתנצל – נינט. האלבום החדש שלה ומופע שנלווה לו זוכים לביקורות נהדרות, שמדגישות הרבה פעמים את החזרה שלה לעברית. ואולי שם קבור הכלב – השפה.

עברי, דבר עברית

קשה לנו כשאומנים ישראלים שרים באנגלית. רוקפור עושים את זה מסוף שנות ה-90, והחזרה שלהם לעברית (מאז הם שוב באנגלית) ב"העולם המופלא" שיצא ב-2010 הוכתרה כאירוע היסטורי של ממש לרוק בארץ. נינט, כמו שכבר הזכרתי, זוכה בימים אלה לביקורות מצויינות על האלבום החדש שלה, שמגיע רק שנה אחרי SNS, האלבום האחרון שלה באנגלית שהתקבל בעין צרה בארץ. TYP, ההרכב האלקטרוני המצויין שסומן כאחת ההבטחות הגדולות בעולם, לא נהנה מחיבוק הקהל בישראל, גם בזמן שעברי לידר, חבר ההרכב, נמצא באחת התקופות המוצלחות בקריירה שלו, עם סיבוב הופעות מצליח, אלבום זהב ולהיט ענק כמו "מישהו פעם". אביב גפן הוציא אלבום סולו באנגלית ושלושה אלבומים עם בלקפילד, אבל בארץ מתעניינים בילדי אור הירח. הקהל הישראלי לא אוכל את המוזיקאים שלו באנגלית.

דווקא בדוגמאות שציינתי, "הנזק" משני. גם נינט וגם לידר, למשל, מצליחים מאוד – אבל לא בזכות ואולי אפילו למרות המוזיקה שלהם באנגלית. לידר סוחב את ההרכב על גבו בכל מה שקשור לישראל, נהנה מהמעמד שלו כאייקון גלגלצ וכאחד הזמרים המושמעים והאהובים בישראל. נינט מתחזקת את אחד הקהלים המסורים במחזותינו, ומצליחה למשוך קהל שפשוט בא לראות את נינט מופיעה – פעם כששאלתי זוג מבוגר שהתלונן על הרעש בזמן ההופעה שלה למה הם בכל זאת באו, הם השיבו בפשטות ש"הופעה של נינט בירושלים, לא נבוא?". וגפן? גפן הלך לדה וויס והפך שוב לאחד השמות המדוברים במוזיקה הישראלית הפופלרית, ועם קריירה כמו שלו לאף אחד לא אכפת מה הוא עושה או לא עושה בחו"ל.

אפשר להסביר את חוסר הצלחת האנגלית בכל מיני הסברים. קהל קטן יותר, הסבר שנשמע הרבה פעמים, הוא אחד הפחות אהובים עלי – רמת האנגלית בישראל טובה, גם בפריפריה. אני נוטה הרבה יותר לעניין האנרגיה – כבד לנו אנגלית. הקהל רוצה את המוזיקה שלו בשפה שלו, מדברת במילים שלו. אולי גם הזיהוי של שירה באנגלית כזרה, אליטיסטית, מפריע לרבים – התחושה שאם הם שרים באנגלית, עברית לא מספיק טובה להם. "אם הם רוצים לשיר באנגלית שיעברו לחו"ל" הוא משפט ששמעתי לא מעט פעמים בהקשר הזה.

עדיף להיות זרים

אז איך הם בכל זאת מצליחים, האומנים הישראלים ששרים באנגלית? אומנם מדובר בקטגוריה קטנה, אבל היא קיימת – אסף אבידן הוא הרי רק דוגמא אחת. אפשר לדבר גם על בלקן ביט בוקס שעושים חיל פה ובחו"ל, גבע אלון, איזבו, אלקטרה, אינפקטד משרום, ואומנים נוספים. מה יש להם שאין באחרים?

ההסבר המרכזי שלי פשוט – הם שרים רק באנגלית.

אבידן, כמו קודמיו, אולי עוד לא מבין את זה, אבל ההתעקשות שלו על אנגלית היא אולי גם הסיבה להצלחה שלו בארץ שלא אוהבת את המוזיקאים שלה בשפה זרה, אבסורדי ככל שזה ישמע. האומנים האלה, שהמכנה המשותף אולי הכי בולט שלהם הוא העובדה שהם לא שרים בעברית, זוכים כך ליחס אחר. חלקם חוטאים בכך מידי פעם (אלקטרה הוציאו סינגל עם רוגל אלפר, איזבו באירווזיון) וחלקם ממש לא, אבל הם כולם נהנים מהזרות שלהם.

הקהל מסתכל עליהם שונה לחלוטין – הם לא עוד אומנים ישראלים שמחלטרים באנגלית מידי פעם בפעם. אלה נתפסים כאליטיסטים, ואם הם אוחזים בקריירות מצליחות בישראל, אז גם כחמדנים שלא מספיקה להם ההצלחה בארץ. אלה שבוחרים לשיר רק באנגלית הם קטגוריה אחרת – זאת בחירה אומנותית, שמטרידה הרבה פחות את רוב האנשים. שלא נטעה – גם הם מעוררים אנטגוניזם סביבם וכעס על מה שרבים מזהים כהתכחשות למולדת, עד כדי כך. אבל העיסוק אז בשפה שלהם שולי יחסית – עובדה. "הם שרים באנגלית וזה פשוט ככה" חוסך לאותם אומנים דיון ציבורי מתיש והרבה תשומת לב לא רצויה. ככה יכולים אינפקטד משרום לפעול רק באנגלית ועדיין להיות הצלחה אדירה בישראל, במיוחד בקרב הנוער. ככה אסף אבידן יכול להוציא קליפ מלא עירום, ולא לחטוף מכל כיוון.

מי הבא בתור?

ויש כאלה שבכלל מוותרים על ישראל. אומללה, אחת הלהקות המבטיחות שהיו פה בשנים האחרונות, מנסים את מזלם בגרמניה. J.Viewz הלוא הוא יונתן דגן, פועל מניו-יורק. הם מוותרים על ישראל כי הקהל לא גדול מספיק, כי מחוץ לבועה אין פה באמת סצינה. אז הם יגיחו פעם בכמה חודשים או שנים להופעה או שתיים, וכל פעם שיועמדו לפרס/יזכו במשהו התקשורת הישראלית תמהר לחבק אותם כי הם הרי משלנו, אבל שם זה נגמר.

זה יכול לקרות לאומנים אחרים. אפילו סביר שיקרה. נינט מדברת כבר שנים על העזיבה לחו"ל (כולל בראיון אמיץ מאוד לידיעות אחרונות לפני כשבוע). עברי לידר הזכיר את האפשרות בראיונות עבר. ואבידן? נראה שטוב לו ביינתים בפלרטוט הזה, גם עם הקהל בארץ וגם בעולם, אבל זה לא בהכרח ימשיך. הקליפ של אבידן, שאולי מתקבל כרגע בהבנה כמשהו שנועד לחו"ל, היה עלול להתקבל אחרת לגמרי. מהלכים נוספים כאלה, שלאחדים מעידים על חופש אומנותי ולאחרים נראים כסתם ניסיון לעורר פרובוקציה, עלולים לחסל את אהדת ההמונים שלה הוא זוכה פה. ואולי הוא יעזוב עוד לפני. יוותר על הרדיו שלא מבין עד הסוף (גם כשהוא מחבק) ועל הקהל שמעדיף את האומנים שלו פטריוטים נלהבים. לונדון לא מחכה לי, כתב חנוך לוין ושרה חווה אלברשטיין. אולי ללידר, טייב ואבידן, היא דווקא כן מחכה.