קצת על סיכומי שנה והרבה על המיינסטרים של האינדי

קצת על סיכומי שנה והרבה על המיינסטרים של האינדי

״מה, אתה צוחק עלי? דאפט פאנק הם לגמרי מיינסטרים״ – את המשפט הכל-כך מורכב ושנוי במחלוקת אמר לי חבר לפני כמה ימים. התווכחנו על זה ובסוף הסכמנו לא להסכים. הרי איך אפשר בכלל להגדיר אינדי?

זאת שאלה טובה, וככל הנראה אפילו יש לה תשובה, גם אם לא כזאת שמוסכמת על כולם. ובכל זאת השאלה ממשיכה להטריד, ובעיקר צצה מכל כיוון. קודם כל, אבא שלי. החודש טיילנו ביחד בפריז ובחלק מהימים שכרנו רכב. השמעתי את המוזיקה שלי, מה שעורר דיונים רבים על מוזיקה בכלל וספציפית על ״מה זאת בכלל המוזיקה הזאת?״. אתם מבינים, זה לא שאבא שלי פשוט מיושן. הוא אומנם אוהב אבבא, ביטלס ומייק׳ל ג׳קסון, אבל גם שולט בשירים של ריאהנה ומגלה חיבה מסויימת לדיפלו (בעיקר במסגרת מייג'ור לייזר, מסתבר) וללהקות כמו שילדס (שהוציאו, אגב, אלבום רמיקסים נהדר להורדה חינמית בשבוע שעבר). בקיצור, אבא שלי לא הבין את המוזיקה. כשניסיתי להסביר הוא אמר: ״אתה כל הזמן מדבר על האינדי הזה ואני לא מבין בכלל מה זה״.

ניסיתי להסביר שוב. לדבר על מוזיקה עצמאית, על חשיפה וקהלים, על החופש האומנותי. הוא טען בתגובה שז׳אנרים הם לפי סוג מוזיקה, לא לפי כמה כסף או מאזינים יש ללהקה. הסכמנו בסוף לא להסכים, אבל נשארתי עם טעם מר. ובלי לדעת בכלל, אבא נגע בנקודה רגישה מאוד בעולם האינדי, לדעתי – איפה בכלל עוברים הגבולות, אם בכלל יש כאלה?

כי כשלהקה כמו הבלאק קיז זוכה לא רק בהמון פרסי גראמי (סימן לאהדה והכרה ממסדית) אלא גם מעמידה סינגל שהוא להיט ענק בארה"ב ("Lonely Boy"), כש-"MGMT" הם כבר חלק מפתנאון הפופ של העשור האחרון עם מפלצות כמו "Kids" ו-"Time To Pretend", כשהרדיו מסביב לעולם מסרב להרפות מ-"Midnight City" של "M83" (וגם "Oblivion", מהפסקול שהוא עשה לסרט הוליוודי קלאסי עם טום קרוז, עוד סממן הצלחה), כבר האינדי פרץ את כל המחסומים והוא בכל מקום. גם בלב המיינסטרים.

לא מסכימים איתי? אפשר פשוט לבדוק את הנתונים. למשל, להסתכל על 40 השירים שנכנסו למצעד הלועזי של גלגל"צ 2012. מקום שני – Sombody That I Used To" Know" של גוטייה (אינדי רוק), מקום 5 – "We Are Young" של פאן (אינדי פופ). מקומות 15, 16, ו-23 – לנה דל ריי (אינדי פופ). תוסיפו לזה שיר נוסף של פאן, 2 שירים של פלורנס אנד דה מאשין (אינדי רוק/פופ), שיר של ממפורד אנד סאנס (אינדי פולק), ועוד כמה שירים של אומנים שאפשר לשייך לאינדי, אבל זה לא הכרחי, ותגיעו לסך הכל 9 שירים (כמעט 25%) שהם אינדי מובהק, כולל אחד בשלישייה ושניים בעשירייה המובילה, במצעד שמסמל יותר מכל את מעוז המיינסטרים הישראלי.

———

וזה לא עוצר רק בשירים מחו"ל, ממש לא. התבוננות מהירה במצעדי סוף השנה העבריים תגלה תמונה מעניינת מאוד. עוד בטרם פורסם הדירוג כבר אפשר לקבל תמונה די מרתקת על מצב האינדי בישראל, על פי המועמדים.

במאקו, הבילויים ומטרופולין מועמדים להרכב השנה (לצד שליטה מרשימה בכלל של הרכבי רוק, למרות שעילי בוטנר וילדי החוץ או הפרוייקט של עידן רייכל בוודאי יקחו). נינט ואניה בוקשטיין (שעושה אומנם פופ, אבל עם נגיעות אינדי ברורות) מועמדות לזמרת השנה. בפריצת השנה רז שמואלי, סיוון טלמור ואסתר רדא. בשירי השנה יש בין השאר שירים של כל המוזכרים בתחילת הפסקה הזאת, לצד יזהר אשדות, אסף אמדורסקי, ריף כהן, מארינה מקסימיליאן קרני (שאלבום הבכורה שלה התמקם יפה מאוד בראש מצעדי המכירות, דוגמת אייטונס), רוסו וויינברג ועוד. במצעד המרכזי ביותר, גלגלצ, כבר אי אפשר להסתכל על רשימת המועמדים. נצטרך להמתין לתוצאות.

נשארתי באמת עם שאלה לא פשוטה – איך אפשר לדבר על אינדי כשהאינדי נטוע עמוק כל-כך במיינסטרים, בארץ ובעולם. איך אפשר לשמור על יחודיות ועל הקסם הזה שמהלך על באמת הרבה מאוד אנשים. איך אפשר למלא אצטדיונים ועדיין להישאר נאמנים למוזיקה ולחופש, סוגיה שאומנים כמו ה-"XX" וג'יימס בלייק צריכים להתמודד איתה לדעתי באופן יומיומי. מחזיק להם אצבעות בשם כולנו.

———

אם כבר סיכומי סוף שנה, אתמול שודר ה-VMA. עוד לא הספקתי לצפות בו בשלמותו, אבל כבר ראיתי את הקטע בו טיילור סוויפט מקבלת פרס מדאפט פאנק. קודם כל, אם הייתי סוויפט הייתי מתרגש פחות מהפרס (יש לה כבר 1,000) ויותר מהאנשים שמעניקים אותו: דאפט פאנק, פארל ונייל רוג'רס, ארבעה מוזיקאים מבריקים, שלושה מתוכם פורצי דרך בקנה מידה בינלאומי (שאפו ל-MTV שהצליחו להביא אותם). יותר מזה: אני נבוך בשביל סוויפט. נראה שאין לה מושג מה היא עושה: היא מגיבה בקצרה לפארל שהיא "מתה על המוזיקה שלו", מתעלמת מהאגדות החיות שנמצאות לידה, אולי נבוכה מהקסדות, ולאחר מכן אומרת קצת שטויות על המעריצים וטוויטר כשמאחוריה אי הנוחות של דאפט פאנק ניכרת. הם לא רגילים למעמדים כאלה (זה רחוק מאוד מהקהלים הטבעיים שלהם) ועד שהם כן שם, מעניקים פרס מיינסטרימי בפעם הראשונה בחייהם (לדעתי), הם זוכים להתעלמות. אני מקווה בשביל סוויפט שבפעם הבאה היא תנצל את ההזדמנות להתייחס בכבוד לאומנים שהצליחו להיות גם שוליים, גם מיינסטרים, גם אהובים בציבור הרחב וגם מוערכים בו זמנית. גם אם זה אומר לנשק לחי רובוטית.

עולם שבו דאפט פאנק עומדים על במה של MTV ומעניקים פרס לטיילור סוויפט (!) הוא עולם ביזארי, אבל מסתבר שאנחנו חיים באחד כזה. עולם שבו הגבולות המוסיקליים הטשטשו לגמרי והעולם של חלוקה לפי ז'אנרים מובחנים נהיה פחות ופחות רלוונטי, מרגע לרגע. יהיה מעניין לראות איך יתמודדו עם זה מגזיני המוזיקה (ובינהם גם אנחנו) ואיך יתמודד דור המאזינים שלא גדל לתוך העולם הזה. מה שבטוח זה שיהיה מעניין ולא פשוט בכלל.

———

התלבטתי אם לכתוב על זה, אבל מחר אני משדר ברדיו תכנית בכורה. היא תעסוק, למרבה הפלא, באינדי ישראלי, וחוץ משירים שאני ושותפתי לתוכנית אוהבים מאוד יהיו שם גם ראיונות עם תותחים/ות שאני מעריך מאוד: גיטלה, מורן פז, גיא חג'ג (עונג שבת) ואליוט. כל זה קורה מחר, ה-27.8, 15:05 – 15:55 ברשת א'. מוזמנים להאזין. אני מאוד מתרגש, אז החזיקו לי אצבעות.