הספירה לאחור

הספירה לאחור

זה החופש הגדול האחרון שלי. כמו שכתבה יפיפייה יער, לא התרגשתי במיוחד מסיום הלימודים. הכל הוא רצף ארוך של מעבר טבעי לדברים אחרים. ובהחלט יש דברים אחרים – זה היה ועודנו קיץ עמוס מאד. באנשים, במקומות, באירועים.

קודם כל, יש את התוכנית. רדיו תדר, שחזר לא מכבר לעונה חמישית, הולך לארח אותנו לא לתוכנית אחת אלא למשבצת שידור קבועה. שלישי ב21:00, כל שבועיים. שידרתי בעבר ברדיו, אבל לא בצורה הזאת – לא עם כל-כך הרבה חופש בנושא התוכן, ולא עם כל-כך הרבה אמון ותמיכה מאנשי התחנה, שעד סוף העונה אני מקווה שאוכל לקרוא להם חברים. בכל מקרה, זאת חוויה חדשה שילי ואני עובדים מאד קשה לקראתה, טכנית ונפשית. יש המון מה להכין – אירוחים ושירים וקבצים והודעות וכו וכו וכו'. ואת עצמנו. כל ההתעסקות הזאת הכי תשתלם בעולם כשביום שלישי הקרוב נעלה לשידור ונוכל להגיד ״היי כאן אנדי בתדר. אנחנו ילי וערן״ ונתחיל לנגן את כל המוזיקה הזאת שאנחנו כל-כך אוהבים. כי זה העיקר. בשביל זה אנחנו פה באנדי, בשביל זה אנחנו מצטרפים לתדר. בשביל המוזיקה.

— — —

זאת אותה מוזיקה שאני לא שומע מספיק בשנה האחרונה בעיקר באשמת בנאדם אחד: אליוט סמית זכרו לברכה.

זה מוזר, אבל אני קצת מרגיש שאליוט הוא בעצם הבוס שלי. אני כל הזמן חושב עליו- איך הוא היה מגיב, מה הוא היה עושה, האם בחירה אומנותית כזאת או אחרת הייתה מוצאת חן בעיינו. כידוע, אנחנו מפיקים לו אלבום מחווה, שנמצא בימים אלה בישורת האחרונה. כמה אחרונה? תיקונים קטנים, מאסטרינג וזה בחוץ. כן, ככה קרוב. זה לא יאומן שאנחנו במרחק שבועות בודדים מהיציאה של הדבר הזה. כמעט שנה של עבודה שמצטמצת עכשיו ללחץ גדול – להוציא את הדבר הזה החוצה. אני לא יודע מה אליוט היה חושב עליו, וכנראה שזה לא משנה. הייתי רוצה לקוות שהוא יאהב. בעוד פחות מחודש אגלה מה שאר העולם חושב על הבייבי שלנו. מחזיק לנו אצבעות.

— — —

בעוד 29 ימים אתגייס לצה״ל. בלתי נתפס שבעוד פחות מחודש אלבש מדים.

חצי השנה האחרונה הייתה מאד מבלבלת בהקשר הזה והדברים עדיין לא סגורים בדיוק. זאת כמובן תהיה תקופה קצת מוזרה למגזין אבל בעיקר מוזרה לי. אני אפקיד אתכם בידיה הנאמנות של ילי בתקופת הטירונות ואחרי זה, בהתאם לשיבוץ שלי לצבא, נראה איך ממשיכים. בכל מקרה – אני לא עוזב את המגזין ואפילו לא את התפקיד שלי כעורך ראשי.

ברמה האישית, אני לא יודע מה אעשה בעוד חודשיים. איפה אהיה ועם מי. אי הוודאות מתסכלת, במיוחד למישהו שרגיל כל-כך לדעת וזקוק לזה. אבל אולי זאת גם חוויה. בעיקר בללמוד לשחרר. בסופו של דבר, אני מקווה לשרוד את הצבא על הצד הטוב ביותר. עם מוזיקה טובה באוזניות ובלי לאבד את האנושיות שבעיינים.

צה״ל,

הנה אני בא.