פרידה מגבריאל בלחסן

פרידה מגבריאל בלחסן

המילים הראשונות שקראתי היום היו "בוקר בלי גבריאל בעולם הוא בוקר ריק" ולצדן "עתיד" (השיר האהוב עלי, אישית, של גבריאל). וכן, אלה היו יומיים עם עצב בלתי נתפס והבנה אחת שמחלחלת – גבריאל בלחסן נפטר.

מאוד רצינו לכתוב. זה לא שלא. זה לא שהתעצלנו, זה לא שלא הספדנו אותו, כמו כולם, עם עצמנו ועם אחרים. אבל ניגשנו לכתוב וזה פשוט מסרב לבוא. כל-כך הרבה נכתב, כל-כך הרבה נאמר, כל-כך הרבה דמעות זלגו ביומיים האלה על גבריאל בלחסן, מוזיקאי ואדם יחיד במינו, פריט שנגע בהמון אנשים במקומות הכמוסים של הלב.

בתקופה הקרובה בטח נעסוק במוות הנורא הזה עוד הרבה. אבל הספד לא נכתוב. ועם זאת, אנחנו לא מסוגלים שלא להתייחס למוות של גבריאל. אנחנו פשוט לא מוכנים שלא להתייחס. במקום זה, בחרנו קטעים של אחרים. כאלה שהכירו את בלחסן וכאלה שלא, כמה בודדים בים של מכתבי פרידה והספדים. מרגיש כאילו הכל כבר נאמר אבל יש עוד כל-כך הרבה מה להגיד.

יהי זכרו ברוך.

בן שלו, הארץ, גבריאל בלחסן: המוסיקאי שמת בכל פעם מחדש בשיריו

"מותו של בלחסן הוא אחת האבידות הגדולות ביותר של המוסיקה הישראלית והתרבות הישראלית בשנים האחרונות. אנחנו מורגלים בפרידה מאמנים גדולים שמתים בגיל מבוגר אחרי חיים שלמים של יצירה. אבל הצער על מותו של אמן צעיר יחסית, שחשף לפנינו בכישרון גדול כל כך את הקרביים המדממים שלו, עמוק עשרת מונים. נדמה שהפעם האחרונה שבה אוהבי מוסיקה בישראל חשו צער דומה היתה כשענבל פרלמוטר מתה בתאונת דרכים לפני 16 שנה.

בלחסן לא היה אף פעם אמן פופולרי. אמן שלא יודע לשקר לא יכול להיות פופיסט מצליח, ובלחסן שר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. אבל אלפי אנשים, ואולי יותר, היו קשורים בנימי נפשם לשירים שלו. הכנות המוחלטת שלו, ובעיקר יכולתו לתרגם אותה לאמנות נפלאה, חקקו את השירים האלה על לוח לבם. היו גם חובבי מוסיקה שנדהמו משיריו של בלחסן אבל היו חייבים לשמור מהם מרחק. המלים היו שורפות מדי, הכנות מבהילה מדי. גם האנשים האלה, מעגל האוהדים החיצוני של בלחסן, חשים היום בוודאי צער עמוק על מותו."

סער גמזו, עכבר העיר, מותו של נביא הזעם: טור פרידה מגבריאל בלחסן

“הבחור הזה פסיכי לגמרי”. זו הייתה התגובה שלי אחרי הפעם הראשונה ששמעתי את גבריאל בלחסן. לא הכרתי את הסיפור האישי, לא ידעתי על המחלה, לא עניין אותי בכלל. רק הקשבתי שוב ושוב ל”האסיאתית הקטנה” ובכל האזנה הלסת שלי נשמטה עוד קצת. הבחור הזה, שנשמע מחוספס אבל גם מלא בהומור, חיבר את זמירות בית הכנסת לטקס האוננות, קשר יחד את הסולמות והטעמים המקראיים לסיפור על בחור שמוצא פורקן מול סרט פורנו בכיכובה של אסיאתית עם קעקוע של לב על הישבן. גבריאל בלחסן עשה כניסה דרמטית ובלתי נשכחת לתוך התודעה המוזיקלית שלי.

שי להב, Ynet, גבריאל בלחסן והפורנוגרפיה של הטירוף

"אחרי השיחה הלכתי לראות את אלג'יר בבארבי. האירוע הכי קרוב לטקס דתי שאפשר היה לאתר אז – והיום – בתוך מועדון רוק. אבל זה היה ערב יוצא דופן, גם במונחי אלג'יר. כי בערב הזה, גבריאל השתחרר סוף סוף מאברבנאל – ולו לרגע – כדי לעלות על הבמה. הנה טעימה מתוך החוויות שלי מאותו ערב, שפתחו את הכתבה ההיא. הכתבה הראשונה ששמה את אלג'יר על שער של מוסף ארצי, מיינסטרימי לחלוטין:

"הקהל הקבוע והנאמן של אלג'יר קיבל את בלחסן בהתלהבות. הם לא ידעו באמת מדוע הוא צמצם את נוכחותו עלי במות עד למינימום, אבל השמועות דיברו על התמוטטות נפשית והקהל נתן לו גב. בלחסן דילג אל הבמה בהתלהבות והניף את אגרופיו אל על, משל היה רוקי חמש. איש מהנוכחים לא יכל אז לנחש כיצד היום הזה יסתיים. אף אחד, פרט לחברי הלהקה, גם לא ידע איך הוא החל. איך אביב גדג', סולן ההרכב וחברו של בלחסן מילדות, לקח אותו בבוקר ממקום שבתו הקבוע דאז ב'אברבנאל'. איך הוא ליווה אותו לאורך היום כולו, כדי להביא אותו במצב נפשי סביר להופעה. ואיך בלחסן ישב על מדרגות הבארבי, חמש דקות לפני תחילת ההופעה, כשהוא רועד כולו וממלמל 'אני לא יכול'. אבל הוא יכל, והעפיל אל הבמה במהלך המופע.

היציבות היתה ממנו והלאה, החל מהאקורד הראשון. בלחסן עלה וירד במדרגות באמצע שירים, צחק במקומות הלא נכונים ובכה בכל יתר המקומות. אבל הוא החזיק מעמד. החזיק בציפורניים, כדי להגיע לשיר שמדבר אליו יותר מכל שיר אחר. 'מיליון כדורים הם נותנים לי הרופאים. שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר', שר בלחסן את עצמו ב'בתוך הצינורות', 'עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהנום. זה לא אושר, זה סתם חיוורון'. ואז, כמו בנבואה שהגשימה את עצמה, המוזיקה בראשו של הגיטריסט יצאה משליטה. הוא הפסיק לשיר, תלה מבטו בתקרת המועדון והחל לזעוק. 'אלוהים, אלוהים. תעזור לי! זה לא שיר, אלה החיים האמיתיים שלי! ואני כבר לא יכול לסבול יותר, אלוהים, תעשה שזה ייגמר!'. למעלה ממאתיים איש עמדו שם, ופשוט בכו כמו ילדים".

קוואמי

"במעטפה שנשלחה אלי באחת השנים הראשונות כששידרתי את הקצה מצאתי דיסק שכל מה שהיה עליו נכתב וצויר בעט ועיפרון. "השנים היפות של גבריאל" היה כתוב עליו. ובפנים היה מכתב, בכתב יד. מצד ימין למעלה במקום "בס"ד" היה כתוב "בע"מ". בין השאר, זה מה שהוא כתב בו: "זה לא עוד תקליט. לא עוד שירים. ולא אסופה של אקורדים משמימים. זאת היצירה הגדולה שלי. זה החיים שלי בין חירות לחידלון. זאת האבן השניה במגדל שממנו עשויים החיים שלי. למעלה עומד גבריאל עתיק וצפה בי מטפס, מזיע".

הכנסתי את "השנים היפות" לקומפקט, והוא טלטל לי את הלב. למחרת התחלתי להשמיע אותו שוב ושוב בקצה.

לילה אחד גבריאל לפתע נכנס יחד עם אביב גדג' לאולפן הקצה בזמן ששידרתי. הוא התיישב מולי ארוכות ורק חייך. דיברנו קצת. הוא סיפר שהוא היה מאושר מכל ההשמעות האלה שלו. גם אני הייתי מאושר מהן,למען האמת. ולפני שהוא הלך הוא נתן לי את המהדורה המודפסת של "השנים היפות", עם העטיפה הרשמית והכל, והוא רשם עליה הקדשה אישית. עוד תוספת בכתב יד למה שכבר היה מודפס. התחבקנו והוא הלך.

ואז היתה הופעה של החלבות ושלי איפשהו בדרום הארץ. אחת ההופעות האיומות והמחורבנות שנתנו, ושכמעט אף אחד לא בא אליה, וגם הקהל שהיה שם רק רצה שנעוף משם כבר, וגם אני סבלתי בטירוף. ופתאום הוא הופיע. פתאום בתוך האין קהל הזה נעמד גבריאל וחייך אלי בכל זמן ההופעה חיוך ענק וחם. וכשנגמרה ההופעה הוא בא וחיבק אותי חיבוק אמיתי. וזה היה עבורי רגע אחד מזכך שכולו נחמה. וכך עם השנים. בתוך כל העולם המוזיקלי חסר הפשרות שהוא היה מוציא, היתה מגיעה כל כמה זמן איזו פגישה מקרית, שמלווה בחיוך ענק וחיבוק, ותחושה של "איזה מדהים גבריאל".

ואני קורא ולא יכול להפסיק לקרוא את הדברים קורעי הלב שכותבים עליו היום, אבל רק כשקראתי את הסטטוס של דני אברג'ל: "גבריאל נוח בשלום יא גבר :(" התחלתי לבכות.

אין לי שורה תחתונה. יש רק אהבה. גבריאל, אני אוהב אותך
קוואמי"

Keren Leonor Zohar Partok

"את גבריאל שמעתי פעם ראשונה לפני הרבה שנים
כשבעלה של החברה הכי טובה שלי (שדומה לו באופן מדהים) אמר לי, תקשיבי, את תאהבי.
אהבה ממבט ראשון, מבעתה ראשונה.
גבריאל המיוסר והחותך, שולף את כל האמת, ואני נוהגת באוטו בלילה בסיבובים ליד הים, מקשיבה המומה, רוצה עוד ועוד מזה.
לא נראה לי שבחיים שמעתי דיסק של גבריאל שמיעה אחת, מראש לוחצת רפיט. שיסתיים ויתחיל שוב ויתחיל שוב.
אינסוף רגשות שטפו ושוטפים אותי מהבנאדם הזה.
מהמילים שלו, מהמוסיקה, מהקול, המראה, הסרט, הנשימות, הצרחות, חוסר הנשימות.
דברים שכאילו אסור להרגיש.
כמה עוצמה וכאב כאב אלוהים כמה כאב וככה נטול פאתוס.

מאתמול אחר הצהריים הוא לא עוזב לי את הראש ואת הלב.
מנסה להבין מה, מה. מה בך גבריאל אחז בי ככה, בי ובעוד כל כך הרבה.
ולמה המוות שלך הביא כזאת מכה.
אין מוות חשוב יותר או פחות.
זו מכת כאב, כי מתוך כל העלטה הסמיכה הקטלנית הצלחת להעביר מלא חיים, תוך כדי שחיית קיום בלתי אפשרי הצלחת לתעד אותו לעזאזל.
וזו מכת חופש.
לך לאור גבריאל, לאוויר בלי משקל, לשמש שהכרת לפני שהתמוטטת."

אני לא מצליח לצרף לינק, אבל התוכנית של קוטנר ברדיו הקצה היום הייתה אחד הדברים העצובים שהאזנתי להם מעולם.

"כשכל יום הופך להיות היום האחרון שלך אתה מתנהג בהתאם, אתה פשוט נורה לתוך העולם ואתה כותב את את כל מה שאתה מרגיש באותו יום, מבלי להתייחס לדעת קהל, מבלי לפחד מה יגידו מה לא יגידו" – גבריאל בלחסן (מתוך ראיון עם דב אלפון)

מוזמנים לשלוח לנו שירים, מחשבות ורגשות בנוגע לגבריאל.

נתגעגע.