טוביאס ג'סו ג'וניור - Goon (ביקורת אלבום)

טוביאס ג'סו ג'וניור – Goon (ביקורת אלבום)

טוביאס ג'סו ג'וניר ואלבומו החדש Goon זו תופעה. ההייפ נובע מזה שהוא מייצר מוזיקה נעימה שנוגעת בלב. הוא עושה את זה בעזרת קולו הרגוע והמלטף, לעיתים שר ולעיתים מדבר, תוך נגינה אסטרטיבית אך עדינה בפסנתר.  אפשר לתאר אותו כבוב דילן של עכשיו, עם נגיעות של ניק דרייק שקם לתחייה. מעולם לא נתקלתי בקונצנזוס כזה לגביי מוזיקאי. כל מי שהשמעתי לו את טוביאס ג'סו ג'וניר אהב אותו. נדיר. טוביאס שר על דברים שיכולים להתפרש כנדושים: אהבה נכזבת, שאיפה להצליח, חלומות וכו', אבל מה שמיוחד כל כך אצלו זו הכנות שלו, ההשתהות על המילים והעצירות. אם כל אלו לא מספיקים, ישנה גם העובדה שהוא מתאר חוויות עצובות בצורה מתוקה, חוויות שכולנו יכולים להזדהות איתם.

ט.ג.ג נולד ב-1985 בוונקובר קנדה, עזב את הבית ללוס אנג'לס כשהציעו לו ללוות בבס כוכבת פופ בשאיפה (מליסה קוואטי). אחרי סאגת הפופ הזאת הוא נשאר בל.א, נאבק כדי לשרוד וחלם להצליח ככותב שירי פופ. החיים בעיר הגדולה לא היו קלים לקנדי הגבוה (מאוד) הזה –  הוא חווה פרידה כואבת, נפגע בתאונת פגע וברח שפגעה לו ביד וגרמה לו לתהות לגביי עתידו עם הגיטרה וכדי להוסיף לכל אלו גם אבחנו את אמא שלו בסרטן. לא נותרה לו ברירה, אלא לחזור הביתה, לקנדה.

כשט.ג.ג חזר לקנדה והכל היה רע, לא היה לו מה להפסיד. הוא התחיל, בגיל 29, עם ממש קצת רקע מקדים, לנגן בפסנתר הישן שהיה למשפחה שלו במוסך. בנקודה הנמוכה ביותר שלו הוא העיז להשתחרר ולשיר מהלב. יחד עם הפסנתר הוא פשוט התאבד על זה. בצורה אירונית לא הייתה לו שום כוונה לשיר בלדות, הוא גם מעולם לא כתב שירים כאלה לפני, אבל זה הקצב שהוא הצליח לנגן בו בפסנתר והקסם זה מה שיצא כבדרך אגב. הוא העלה סרטונים ליוטיוב  ושלח חומרים לצ'ט ג'יי אר וויט, המפיק והבסיסט של הלהקה Girls שבאותו זמן בדיוק התפרקה, אשר זיהה את הגאונות של טוביאס, יצר איתו קשר והשאר היסטוריה.

האלבום נפתח עם Can't Stop Thinking About You. אנחנו צוללים לעולם של ט.ג.ג בעדינות, בהדרגה, אחרי התחלה של יותר מחצי דקה אינסטרומנטלית של פסנתר נעים. כמובן ששמענו חומרים דומים אצל מוזיקאים אדירים מהעבר, כמו לנון, לאב, דה אסוסיישן ואן מוריסון ועוד. מוזיקה שמחזירה אותי ללהקות שאבא שלי הכיר לי. אבל זה מרגיש טוב, מדבק רלוונטי ומרענן. בפתיחה הזאת של האלבום, למרות שהמשמעות של השיר עצובה, העיבוד עדיין בוייב קליל, מה שלא נשמר עם הטראק הבא.

ב-How Could you Babe טוביאס משיל עוד שכבה ואנחנו נחשפים ממש לכאב האישי שלו, זה עדין ולא צורם, אבל הוא זועק שם בבכי ובכאב. לשיר הבא, Without You, יש המשך דומה – תחושה של כמיהה לאהבה נכזבת, כשהוא שר שהוא בקושי נושם בלעדיה ואין עתיד שהוא רוצה לראות בלעדיה. הקו המלנכול נשמעי, אבל השירה לא גורמת לי לרצות למות, למרות המשמעות מאחורי המילים שהרי טוביאס מייצר משהו הרבה יותר אופטימי.

לקראת אמצע האלבום מגיעים ל-The Wait, שיר תמים, מקסים ונאיבי על בחור שמאוהב בידידה קרובה. הוא עייף מההמתנה ומחליט להיות כנה ולהזמין אותה לדייט. טוביאס לא מגלה לנו אם היא הסכימה או לא. הקטע הזה, שמלווה בגיטרה, מספק לנו הפוגה קלילה מבלדות הפסנתר העוצמתיות.

Hollywood היא כנראה הבלדה העוצמתית ביותר של האלבום, עם פוטנציאל אדיר להשתלב בפסקול של מיליון ואחד סרטים. זה שיר אוטוביוגרפי שמתאר את הרצון של ט.ג.ג להצליח בהוליווד, הספק הגדול שזה יקרה  והמחשבות על זה שאולי זה בכלל לא כדאי, עם האמירה "אני חושב שאני אמות בהוליווד". הוליווד הוא שיר כבד, ארוך ואיטי מצד אחד ומעולה מצד שני. זה השיר בו ט.ג.ג חודר עמוק ומייצר צמרמורות עם משפטים כמו: "אני לא יודע אם אני יכול לשאת את זה, כי מעולם לא הצלחתי להבין, איך כולם משקרים בהוליווד".

טוביאס מספק לנו אתנחתא אופטימית ב-For you, וממשיך לספק את הוייב הזה ב-Crocodile Tears התאטרלי משהו, מהסוג שגורם לך להרגיש כאילו היית במיוזיקל. בBad Words הקול של טוביאס הופך לדומיננטי, והפסנתר למשני, והוא נעים לאוזן, במיוחד כשהוא צרוד לעיתים. יש פה דימיון קל לשירים הרגועים של דה בלאק קיז אולי זאת חלק מהתרומה של פטריק קרני (הבלאק קיז) להפקת האלבום.

לקראת הסוף מגיע Just A Dream, השיר שבזכותו התאהבתי בטוביאס לפני כמה חודשים. הוא מספר על חלום שחלם, בו הוא אבא טרי ומדבר על האהבה שלו לתינוקת שלו. הגרסה המקורית הייתה יותר מחוספסת ובגרסת האלבום, שהעשירה את השיר בליווי אינסטרומנטלי, ניכרת ההשפעה של מפיקי העל שהשתתפו בהפקת האלבום יחד עם וויט וקרני: ג'ון קולינס מדה ניו פורנגרפרס ואריאל רוטשילד.

ב-Leaving L.A, הטראק הלפני אחרון, טוביאס שר לצד הפסנתר כמו שלמדנו לצפות ממנו, אבל בקטעים מסויימים יש אפקטים שחדשים לאלבום, כמו קולות ליוו ותופים שקטים. באותו אופן, השיר הסוגר של האלבום, Tell The Truth מצליח לשלב נגיעות של כינור, בצורה שמזכירה את השילוב של האלמנטים הקלאסיים ברמיקס של דיוויד וויטקר לשיר הנוגה של קינגס אוף קונביניאנס

האובססיה שלי לט.ג.ג רק התגברה עם ההאזנה לאלבום המופת הזה. זה מדהים שלצד המוזיקה שנעשית עכשיו, יש מישהו כמוהו שגורם לנו להיזכר סבלנות מהי  ולהזדהות איתו כשהוא פותח ככה את הלב. זה חלק משינוי שקורה עכשיו, חזרה כלשהי לשורשים ושבירה של הפוזה, כמו שאפשר לראות בשיתוף פעולה של קניה ווסט ופול מקרטני, ובאלבום המקסים שהוציאה נטלי פרט לא מזמן. לגביי טוביאס, הוא מספר שהזמרת האהובה עליו היא אדל  וכאמור החלום שלו היה לכתוב שירי פופ. עכשיו כש"גילו אותו" זה בהחלט אפשרי שכולם ירצו שיכתוב בשבילם שירים. התקווה היא שהוא לא ייסוג אל מאחורי הקלעים בלבד וימשיך ליצור ולשיר בעצמו. (צילום: ג'יימס מרשל)