אינדינגב 2013 - להיות או לחדול?

אינדינגב 2013 – להיות או לחדול?

פייר? אני מתרגש מהאינדינגב. השנה הפסטיבל הורחב מאוד ויכלול מתחם אלקטרוני חדש, InDtronix, לצד מגזין "גרון", תחנת רדיו, ושאר כיף שזכור משנים קודמות. יש הופעות של למעלה מ-80 אומנים, כולל שמות גדולים מאוד בקנה מידה ישראלי (ולא רק אלטרנטיבי), דוגמת אביתר בנאי ומרינה מקסימיליאן. פאק איט, יש חתונה! אני בטוח לא מחדש לכם, אבל אינדינגב 2013 הוא הגדול ביותר עד כה. כמה גדול? לפי כתבה בוואלה, 7,000 איש ואישה יגיעמו ביום חמישי הקרוב למצפה גבולות. מדהים בכלל לחשוב על זה.

ובתוך כל הדבר הזה מסתמן שהנה הגיע הזמן לשאול: האם להיות או לחדול?

"לחדול? מה פתאום!" יגידו רבים. נכון, הפסטיבל מצליח מאי פעם וכאמור תפח למימדי ענק. נכון, זאת הייתה שנה אדירה לאינדי הישראלי. הסצינה המדהימה שפורחת פה כבר שנים מקבלת יותר ויותר ביטוי גם במעוזי מיינסטרים, צוברת קהלים שלפני כמה שנים היו נראים בלתי אפשריים.

אם הכל טוב ויפה, למה לחדול?

לא פשוט לי לכתוב את זה, כי בתוך כל הדבר הנפלא הזה, לא כיף להיות זה שאומר "כן, אבל…", ובכל זאת יש אבל והחלק העיקרי בו הוא מחירי הכרטיסים שמאמירים משנה לשנה. ב2007 הפסטיבל עלה 50 ש"ח וב-2009 פי 2. ב-2010 עברו ל-3 ימים של פסטיבל ב170 ש"ח והשנה זה כבר עלה ל270. אנחנו מבינים שזה לא בא ממקום רע, אלא על מנת להגדיל את התשלום לאומנים המשתתפים וכדי ליצור פסטיבל גדול יותר, עם יותר מופיעים ומתחם גדול יותר וכל הדברים שאנחנו רוצים. אבל בכזה מחיר האינדינגב מתחיל להרגיש קצת לא נגיש.

ואם כבר מדברים על זה, אז הגודל מעט מפחיד. כן, יש בו יתרונות (כמו כמות אומנים מדהימה, והשנה לראשונה – שני הרכבים זרים) אבל הוא גם בעוכרי הפסטיבל במובן מסויים. יש הבדל בין חוויה אינטימית של 2,500 או 4,000 איש לבין 7,000. האם יהיה אפשר ליצור את אותה אווירה כלכך מיוחדת? כיצד שומרים על משהו קהילתי? איך לא נבלעים בדבר הענקי הזה?

הגענו לצומת.

האינדינגב יכול ללכת להמון כיוונים. הוא יכול להצטמצם למימדים קטנים יותר וזולים יותר, אבל עם מתחם מושקע פחות והרבה פחות אומנים. הוא יכול להמשיך לגדול, אולי במחיר של העלת מחירים משמעותית נוספת. הוא יכול לקבל מתכונת קצת אחרת או להעזר ביותר שיתופי פעולה מסחריים (בצורה שקולה ומאוזנת, כמובן, שתשאיר בידי המארגנים את מלוא החופש האומנותי כמו שחייב להיות).

אבל!

האינדינגב הוא חלום. חלום הזוי, לא פחות. אילוז'יה מדברית וצבעונית שחיה וקיימת במין יקום מקביל, שבו פסטיבל ענק של 7,000 (!) איש בארץ הקטנטנה שלנו זה הגיוני ושפוי. אבל בעצם אנחנו לא חיים ביקום כזה והאינדינגב, יותר משהוא חלום, הוא נס. נס מקומי. אומנם לא גדול כמו מה שיש להם בחו"ל, אבל מלא בנשמה, באנרגיה, בקסם המיוחד שלנו. מלא באמנים שטבועים לנו (טוב, לרובנו) בDNA: אביתר בנאי, יהוא ירון, רוקפור. מורכב מקהילה יחודית, כזאת שנזכרת שבוע לפני שעוד אין לה איך להגיע לפסטיבל ובסוף מוצאת את עצמה באוטו עם חברה רחוקה ושני זרים, שרה King Of The Road, בביצוע של רופוס ויינרייט כמובן. מורכב ממשהו שהוא שלנו – האנשים ה"קטנים" שפשוט מזמינים כרטיס ומתרגשים חודשיים מראש. אנחנו הפסטיבל הזה השנה כמו שנים שעברו ואם תשאלו לפחות אותי (ואני מקווה שגם אתכם), אנחנו לא מוכנים לאפשר לו להתמוסס לנו בין הידיים.

לכן אנחנו נגיע השנה. עם המחירים ועם המבחנים ובלי טלפון לשלושה ימים. אנחנו נגיע כי אנחנו צריכים את הנס הזה שלנו. את חגיגת המוזיקה הבלתי נתפסת הזאת, שהפכה כבר להרגל, למרות שלפני בסך הכל 7 שנים זה לא היה. כי למרות שקשה בכיס (וכן, קשה בכיס), אנחנו אוהבים את האינדינגב. כמה נכונה ויפה, לדעתי, הסיסמה שמלווה את הפסטיבל השנה – "אינדי? אני!".

להיות או לחדול?

אם תשאלו אותי? לא לחדול, עם כל הקשיים. אני מקווה ומאמין שעוד נפתור אותם (ובוודאי נדבר עליהם הרבה במהלך הפסטיבל). ועד אז – אני ממשיך להתרגש.

נתראה בעוד פחות משבוע במדבר!

אינדינגב 2013האיוונט/האתר

indnegev 2013 Field