הזמן קצר והמלאכה מרובה – עשר הופעות שלא תרצו לפספס באינדינגב 2014

האינדינגב פועל, יוצר ומייצר כבר שמונה שנים. זאת אומרת שעוד רגע יוכל להצטרף לתנועת נוער, לבנות כתובות אש ולקבל בעיניים נוצצות את חולצת התנועה הראשונה שלו. בשמונה שנותיו הספיק הפסטיבל להוציא כמה מהמוזיקאים המעולים בישראל ממחבואם ולשים אותם בחזית סצינת האינדי הישראלית, במה שנהפך לתו תקן של איכות בארץ ולעיתים אפילו בעולם. אך לא די בכך בכדי להפוך אותו לגדול והבולט מבין הפסטיבלים בארץ, הוא לא רק מקדם מוזיקאים אלא גם גורם לנו להתנתק מן הציוויליזציה לסוף שבוע שלם – אלו שלושה ימים שלמים בהם נסתכל זה לזה בעיניים בזמן שיחה והטלפון הנייד לא ישלף ולו פעם אחת (אין עמדות הטענה!) וזה חברים, חתיכת הישג.

מלבד טלפונים כבויים, שיחות אמיתיות, הרים של קפה שחור, מקינטה אחת (אולי יותר, כך או כך חונכתי על ערכי השיתופיות ואם תמצאו אותי אשמח לכבדכם בקפה שחור), עשרות אנשים תרים אחר גזיה והמון פסטה מחכה לנו גם ליינאפ מטורף. כזה שהיה גורם גם לשונא הפסטיבלים האדוק ביותר לקנא בכם על נסיעתכם. הנה כמה המלצות שיעזרו לכם להחליט מתי להכין קפה שחור ולשחק שחמט ומתי לעזוב הכל ולתפוס מקום טוב אל מול הבמות.

יום חמישי

Totemo

במת הקוף, 21:00

התחלתי לעקוב אחר המוזיקה של רותם אור, שניה אחרי ששמעתי אותה שרה בשירים משומשים את טיפה קטנה של רעל. היא לקחה את השיר לכיוון קצת יותר פופי, שרה בקול דק ועדין והרחיקה את העיבוד שלה הרחק הרחק מן הטנגו של המקור הטום ווייטסי.

הריחוק הזה כבש אותי וכשחיפשתי אחר חומרים נוספים שלה גיליתי שפע מוזיקלי, קצבי, מעניין ועשיר.היצירה שלה מזכירה לי במידה רבה את אליס בארץ הפלאות, בכל פעם שהיה נדמה לי שלא תוכל להתעלות על האבסטרקט. הוכיחה אור כי לא רק שהיא יכולה, היא גם תפרק אותו לגורמים ותרכיב מהם אינספור אבסטרקטים מוזיקליים חדשים.

עוד שנייה היא תוציא אלבום חדש, הנושא, כמה צפוי, את השם Totemo ומההצצות הקטנות שקיבלנו אליו, הוא נשמע כמו משהו שכדאי להאזין לו במלואו בטרם ייצא. אחרת, איך תדעו להגיד לאנשים מה הם מפסידים?

ברי סחרוף

במת הקוף, 00:30

אי שם בסוף הניינטיז עת אני ילדונת קטנטונת, צפיתי ככל אדם שאינו בגילי בזהו זה, כשלפתע פתאום צצו על המסך ארבעה בחורים בחליפות שלא היו מייבשות את הביטלס והחלו לשיר את חלליות. הקליפ והסאונד היו פסיכדליים בהתאם. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי את הצורך לעצום עיניים בזמן ההקשבה בכדי לאפשר למוזיקה לחלחל טוב יותר. משהו במוזיקה של סחרוף, במלודיות ובהרמוניות לוקח לך את השכל ומוציא אותו לטיול בנופי טורקיה, ישראל ואירופה גם יחד.

אחרי שהקליפ נגמר ואני חזרתי מן החלל אל ביתנו בגבעתיים החל לחלחל בי הפחד שמא לא אספיק לראותו מופיע לעולם. חוסר האכפתיות שמבטו שידר למצלמה כמו אמר "אני פה כדי לנגן, המצלמות שלכם לא מעניינות אותי״ גרם לי לרצות לראותו מופיע ברגע זה ממש. אך כאמור, הייתי אז ילדונת קטנטונת ולא רק שהוריי אינם חובבי הופעות, מי ייתן לילדה קטנה להיכנס לבד למועדון?

אמא ניסתה כמובן לעודד אותי ולומר שיהיה פה עוד שנים רבות ואני שבתור ילדה בת חמש כולם נראו לי על ערש דווי אמרתי לה שעד שאני אגדל, הוא כבר עלול לא להיות. חלפו השנים, סחרוף לשמחתי הרבה עדיין חי ובעשור ומשהו שחלפו מאז הכל או כלום הספיק לשתף פעולה עם פורטיס, רע מוכיח, יהודית רביץ והרשימה עוד ארוכה. הוא המשיך להוציא אלבומים מלאי חדשנות, פסיכדליה וטבעיות המתבטאת בשילוב שבין הרוק למוזיקה אויירנטלית. כל תו וכל מילה אצלו הם תוצאה של מלאכת מחשבת ואני אפילו הספקתי לראות אותו מופיע פה ושם.

סחרוף הוא הכי גזעי על הבמה, ההתנהלותו עליה כמו אומרת "עזבו, אל תסתכלו עליי, התרכזו במוזיקה ותנו לי לקחת אתכם לטיול בחלל, בעולם ובנבכי התודעה". אם עדיין לא הייתם בהופעה שלו, כנראה שלא הייתם בהופעה טובה מעולם, עשו לעצמכם טובה, עזבו את הקפה ואת משחקי הקופסא ורוצו לראות אותו.

יום שישי

תמר אפק

במת הקוף, 13:00

פעם, כשהכרתי יותר מדי נשים עם השם תמר, כיניתי אותן, ביני לבין עצמי, בשמות של משקאות אלכוהוליים על פי הרושם הראשוני שקיבלתי מהן. המנהג המוזר הזה תפס גם בקרב תמריות שאני לא באמת מכירה. כך למשל קיבלה אפק את השם "ג'ין".

ממש כמוה, הג'ין עושה רושם לא מזיק, כחלק ממשפחת המשקאות המזכירים, מרחוק, מים. ממש כמו הג'ין, אפק נראית במבט ראשון כמו עוד זמרת, אלא שעם ההאזנה הראשונה מבינים שמסתתר פה משהו מעבר. משהו שמבעיר את הנימים ומאיים לפוצץ אותם מבלי שתרגישו. אחר, יזרום בכם בעצמה של מפלי הניאגרה ובעודכם חושבים לקחת עוד לגימה, גם יגרום לכם לרצות עוד ממנו. אולי עכשיו הצריבה תעלם.

אלא שעל פי מחקר לא מדעי אשר נערך בקרב אנשים שצורב להם בגרון בעת שתית ג'ין, הצריבות לא נעלמת וממש כמו המוזיקה של אפק ג'ין לעולם לא יהיה משהו שמתרגלים אליו. שניהם מיוחדים מדי, שמורים לאמיצים ביותר ומאתגרים את האוזן ואת הגרון.

אם אתם שותים את הג'ין שלכם בלי טוניק, מסתכלים מלמעלה על כל מי שמעז לשים בתוכו קובית קרח, לא מבקשים לימון לאחר מעשה ובטח ובטח שלא מים, קורצתם מהחומר שמעריך את אפק. אם לא, לכו בכל זאת, אני מבטיחה לכם שלא תתחרטו.

JoovE

14:00, במת InDtronix

אני ידועה בחיבתי העזה לכל דבר המשלב בתוכו ולו במעט את המוזיקה הבאלקנית, על כן לכששמעתי את ג'וב לראשונה נכבשתי מיד. יש להם את המינון הנכון של מוזיקה שבאה מארצות הקור לבין זו אשר הגיעה מאזורי הים התיכון.

ג'וב (יובל שנהר, אביעד סינמנס) הם חוויה שלמה של ביטים וסאונד עדכני ומיוחד. גם את ההמלצה הזו, ממש כמו האחרות, אני כותבת בעת האזנה לאמן הרלוונטי, ואני חייבת להגיד לכם – הם מזכירים לי את האוקיינוס. יש בהם משהו שלו ובו בעת גם צופן סוד, מלא הבטחה. המשורר יואב עזרא כתב שיר בעל שורה אחת, שהולך ככה – "מה מביאים לדג שכבר יש לו אוקיינוס?". התשובה שלי היא אלבום של ג'וב – ולא רק לדג, אלא לכל מי שתוהה איך זה כשיש לך אוקיינוס.

התודעה שלי התערפלה לחלוטין בעת ההקשבה לאלבום, לעיתים אף יכלתי להריח את הים ולדמות לעצמי דג מחפש מתנות יום הולדת לחבריו הדגים. ההופעה שלהם וודאי תלווה באותו נינוח מיוחד שיש בהם. ניחוח ים בלב מדבר.

אייל תלמודי ורועי חן

במת הקוף, 15:15

אם במקרה, השם תלמודי נשמע לכם מוכר, זה כי הוא אחראי על תפקידי כלי הנשיפה מעוררי הקנאה באלבומיהם של מאלוקס. כעת, הוא והפרקשניסט רועי חן מוציאים אלבום המסתמן כשילוב בין הסול והג'אז למוזיקה האלקטרונית. גם באלבום החדש, בדומה לאלו של מאלוקס, הוא משמש בגדר הנשפן, כורה בורות מוזיקליים ביצירה וממלא אותם צלילים חמים.

הנגינה של תלמודי, לא מתקררת לעולם ובמידות רבות הוא מצוי במקום של כבוד ברשימת המוזיקאים מעוררי הקנאה בעייני. היופי ביצירות של תלמודי הוא שמדובר בסיפור שלם המשתנה עם כל האזנה. רגע אחד אתה רודף אחרי אוטובוס בתחנה המרכזית ורגע אחר אתה רודף אחרי השמש בשביל החלב, רגע אחד אתה שוכב על הגב בחדר קטן מדי ורגע אחר אתה מוצא עצמך יוצא מתוך סקסופון של אדם זר.

רועי חן מגיע מן הצד השני – זה אשר לוקח את הג'אזיות של תלמודי למשהו מעט יותר אקזוטי. יחד הפכו השניים את הרמז הקטן שקיבלנו מן האלבום למשהו אקזוטי ומעניין. ידוע כי הסקרנות הרגה את החתול ואני יש לי המון חתולים והרבה סקרנות אשר גוברת עם כל האזנה לסינגל של הצמד.

טל פוגל

במת הפיל, 15:45

אלבום הבכורה של טל פוגל, מתחיל ביללה, באוהבים הקוברים את אהוביהם ובעיניים אדומות מבכי, בעשרים השניות הראשונות של "עמוק באדמה" הוא נשמע כמו עוד אלבום של זמרת עם קול נמוך. עשרים שניות אל תוך השיר מגלים כי קולה של פוגל הוא דק ואינו נמוך כלל, להפך, הוא תמים ומזכיר לי את קולו של הנסיך הקטן. יש בקולה תמימות מעוררת השתאות העומדת בצורה מקסימה ואבסורדית אל מול המוזיקה שלה.

היא הצליחה ליצור שם דיסוננס מעניין בין דיסטורשנס, סינתיסייזרים, גיטרות או בקיצור – מוזיקת רוק לבינה עצמה שנשמעת כמו ילדה טובה מהפרפברים. אתם יודעים, אחת כזו שהקשר בינה לבין הז'אנר הוא מקרי בהחלט, אלא שדווקא הסו קולד מקריות הזו היא הגורמת לפוגל להיות כל כך מעניינת. כל הקשבה לאלבום הבכורה שלה מלווה בהנאה אין סופית לצד תהיה בלתי נגמרת בעניין ילדותה של זו.

עכשיו, נותר רק לקוות שבהופעה של באינדינגב ישולבו גם שירים חדשים, אחרי הכל, מי רוצה ג'ף באקלי אול אובר אגן? אנחנו צריכים עוד איזה אלבום שנוכל לנחש לפיו את אורחות חייה.

נעמה הכהן

במת החיפושית, 18:00

עד עתה, שיחררה הכהן באופן רשמי שני סינגלים, שניהם מלאי אינטימיות ורכות המתנקזים בסופו של דבר אל נקודת אל חזור בשיר. זו שבה הזמן נעצר והשיר מבצע פניה כל כך חדה שמאלה עד שאפשר לשמוע את הגלגלים חורקים. הכהן היא זמרת שיכולה להתקבל יפה הן בקרב אנשי גלגל"צ והן בקרב אנשי האנדרגראונד – היא רכה, אפילו קצת מתקתקה, הולמת במקומות הנכונים ולא מתביישת ליצור אינדי פופ עברי עם המון משמעות. אלו בדיוק הסיבות בגינן אני עצמי נהנת מהמוזיקה שלה, למרות הסלידה הקלה שיש לי מהז'אנר.

הנה סוף סוף יוצרת שאינה מפחדת מהשילוב בין מוזיקה פופולרית למילים בעלות נגיעה לחייה האישיים, בלי דימויים סקסיסטיים, בלי פרובקציות ועם המון פשטות. היא פורטת בדיוק על מיתרי הרגש הנכונים, קורעת אותם ברגעי השיא ויודעת לייצר כנות כמוה לא שמעתי כבר הרבה זמן. חוץ מזה, מי שראה אותה מופיעה יודע שהכנות שלה ממשיכה להדהד גם הרבה אחרי שההופעה נגמרת. אל תפספסו את ההזדמנות הזו.




Illy

במת הפיל, 20:45

לפני כמה חודשים, חבר שלח לי את Apology for my redemption של Illy, להקה ישראלית צעירה – בתוספת בדיחה על כך שיש לנו את אותו השם. אני סומכת על החבר הזה בענייני מוזיקה ועל כן אמרתי תודה בנימוס והקשבתי לשיר ששלח. גיליתי שילוב של נירוונה עם הוולווט אנדרגראונד ופרנק זאפה – קסם של ממש. עיבודי המיתרים בשירים שלהם והריפים של הגיטרה החשמלית לא היו מבייישים את טובי המוזיקאים.

Illy הם גור יניב (חשמלית, שירה), יובל גרעין (תופים) ואריאל הארוש (באס), אם תסתכלו עליהם טוב טוב תוכלו לזהות גם במראה שלהם, כמו במוזיקה, את חספוס הגראנג' והרוק. הם נראים כאילו יצאו אלינו היישר מן האייטיז והגיעו אל העשור הנוכחי לחלוטין במקרה.

מדובר בהרכב רטרו, כזה שיגרום למבוגרים שבינינו להתגעגע ולצעירים שבינינו לקנא שלא היו שם. אם גם אתם כמוני, יודעים שהייתם אמורים להיוולד בזמן אחר – אל תפספסו אותם. ההופעה אמנם לא תזרוק אותנו בתל אביב של שנות השלושים או השבעים, אך תגרום לנו להרגיש ולו לזמן קצר שגם אנחנו היינו פה כשבערוץ אחד הכריזו בחגיגיות "נחתם הסכם שלום עם ירדן".

ג'נגו

במת הפיל, 00:15

ג'נגו, הלא הוא עמיר רוסיאני, כבר הוגדר לא אחת כאחד מחלוצי סצינת הרוק האלטרנטיבית בארץ ובצדק. אגב, יש מאחוריו היסטורית אלטרנטיב ענפה. תחילה כחבר בלהקת תערובת אסקוט בה כתב והלחין חלק מהשירים יחד עם אסף אמדורסקי, דרך חברותו בהרכב "האחים פורטיס" וכלה בג'נגו הקרויה על שמו.

אי אז בניינטיז, כשקורט קוביין עוד יהיה בחיים ונירוונה לא הייתה משהו שאנשים בגילי מצטערים שפספסו, רבים הקימו הרכבי טריו. ג'נגו עבדה ועודנה על אותו עיקרון – בס (רוסיאנו עצמו), תופים (רן שמעוני) וגיטרות (נושי פז), פשוט לכאורה. אלא שהעניין הוא לא כמות הכלים אלא איכות הסאונד, ההפקה המוזיקלית, הטקסטים ובעיקר היכולת שלהם כנגנים להוציא את המיטב משלושת הכלים הללו.

ג'נגו עושים את זה מצוין. הם מצליחים, דווקא בגלל הפשטות, לגרום למאזין להיות מרותק אליהם, להטביע בו את מילות השירים עם ברזל מלובן ולהסב את תשומת לבו לכל תפנית מוזיקלית. אין לי ספק שזו הולכת להיות אחת ההופעות המעניינות בפסטיבל.

יום שבת

תמר אייזנמן

במת הקוף, 14:00

במונולוג האחרון של אסטבן בהכל אודות אימא הוא אומר "הסופר האידיאלי, זה שכמוהו אני אהיה, יידע להשתחרר מכבלי שולחן הכתיבה שלו ולהכניס את הקהל אל מסתרי היצירה שלו". תמר אייזנמן היא בדיוק מהסוג הזה. אין דבר יותר בלתי אפשרי מאשר להאזין למוזיקה שלה ובו בעת לראותה עם הראש בין הידיים בישיבה מזרחית על כיסא מחשב אל מול שולחן כתיבה שהאבק הוא חלק ממנו.

אייזנמן צורבת כמו כוס הוויסקי הראשונה ששתיתם, שורטת את הגרון כל הדרך בדרכה אל הבטן ונוחתת שם כאילו הייתה הסלע הכבד בעולם. אני מקשיבה לה בעת כתיבת  שורות אלו, התזזיתיות שלה על הבמה ניכרת גם במוזיקה שלה. יש לה אנרגיות של גור חתולים, היא מקפצת מתו לתו, רודפת במהירות מסחררת אחר הזנב של עצמה ומנתצת את כל העולם.

קל ללכת לאיבוד במוזיקה של אייזנמן, יש בה משהו המביא לריכוז טהור מחד ומאיבוד הדעת מאידך. היא מובילה אותך, כמעט ביודעין, אל כל המקומות שלא תכננת להיות בהם, נותנת לך אינספור אגרופים בבטן ובו בעת גם מביאה אותך אל המקום היפה בעולם. מישהו במקום הזה עומד ומחלק מנגואים מתוקים, מציץ על העוברים ושבים ומשקה אותם בכל המשקאות הצורבים שקיימים על פני כדוה"א. ההופעות שלה הן מסע שלם בנבכי התודעה של העולם, בלי שולחנות כתיבה, בלי גלגלי שיניים, רק צריבה ומנגו וידיים קטנות שיכניסו אתכם היישר אל תוך מסתרי היצירה שלה.

נותרו עוד תשעה ימים לפסטיבל, הפעם האחרונה שספרתי ככה אחורנית הייתה לקראת סמינר המד"צים של התנועה ומאז עברו כמה שנים. אני הספקתי לעזוב אותה בינתיים ולהשאיר את כל החולצות הכחולות שלי הרחק מאחור, לא לפני שנחרטו לי עמוק בתודעה. כמוהן, גם הפסטיבל הזה – נחרט לשנים וכי איך אפשר שלא?

לא מדובר רק במוזיקה, אלא בחוויה כולה. פתאום הכל הופך את עורו, השמיים נעשים יפים יותר – השמש והירח ניקו אותם מאבק העיר. הכוכבים מאירים טוב יותר, הם בהירים פתאום, בולטים לעין – קורצים זה לזה במעין שובביות השמורה לכל אלו שפעם עמדו והקריאו שירה קווירית תחת בתי כנסת תל אביבים נטושים לכאורה. פתאום, יש אווירת שותפות באוויר, לרגעים, כל האנשים חופפים אלו לאלו וכשלא, זה לא נורא, עכשיו לכשגילינו את המשותף אפשר להתגבר על זה. אל כל אלו, מתווסף החלק הארי של הפסטיבל – מוזיקה שמאירה את הכוכבים ומנקה את השמיים וזורמת כמו נהרות בכלי דם מאיימים להתפקע בכל רגע נתון. אינדינגב, אני באה.

פסטיבל אינדינגב יתרחש במצפה גבולות שבמועצה אזורית אשכול ב23-25 לאוקטובר. כרטיסים כאן. (צילום: גיא פריבס)