האמן הכי טוב שאתם לא מכירים – ראיון עם יוניל

פניתי אל יוניל לפני למעלה מחודש אחרי התבוננות חוזרת בכרזה שלו. התבוננות שהובילה אותי למחשבה קצת עצובה – למה לא מדברים פה על עיצוב? זאת אומרת, יש את ״סיפור, כיסוי״, אבל בערך שם זה נגמר – ואלבומים הם חלק חשוב, אבל לא בודד, בעולם הויזואלי שעוטף אותנו ואת המוזיקה שאנחנו שומעים. זאת הייתה הכרזה של Cults בבארבי (בהפקת נרנג'ה) שגרמה לי להבין – אני רוצה להתעסק בצד הזה של המוזיקה, ואני רוצה לעשות את זה עם האיש שעיצב את הדבר היפיפיה ההוא.

זאת הפעם הראשונה שאנחנו מראיינים במגזין מישהו שהוא לא מוזיקאי. בעצם, אולי יוניל הוא גם מוזיקאי והוא פשוט מסתיר את זה. אני לא אופתע – בגיל 32 בסך הכל, נדמה לפעמים שהוא בכל מקום ומאז ומתמיד. וכדי שתדעו איך הוא נראה, הנה Gif שהוא עיצב במיוחד עבור הראיון.

YONIL_andy_was_wrong

היי יוניל. כיף לארח אותך באנדי, כמו שאתה יודע – אני מחכה לזה כבר זמן מה. בוא נתחיל בבסיס – מאיפה אתה במקור?

״נולדתי בחולון ושם גם ביליתי את רוב הילדות שלי. בעצם, אפילו עד שסיימתי את הלימודים שלי ב-2009 הייתי בחולון.״

ומתי התחלת לעצב?

״התחלתי להתעניין ממש בעיצוב גרפי סביב 2004. הייתי כמה חודשים בלונדון ופשוט עברתי בין חנויות דיסקים והופעות. זאת הפעם הראשונה שבאמת גיליתי את העולם הזה של עטיפות אלבומים ופוסטרים וטישרטים וכל הדברים האלה שאתה רואה תמיד, אבל לא באמת שם אליו לב.״

מאותה נסיעה בלונדון, יש עיצוב אחד או עטיפה אחת שנחרטה בך?

״מהנסיעה ללונדון אני זוכר ארבע עטיפות שמבחינתי ממש מסמלות את הנסיעה ההיא.״

Hundred Reasons – Shatterproof is not a challenge; Poison the Well – You come before you; Sikth – The trees are dead and dried out; Funeral for a Friend – Casually dressed and deep in conversation

Yonil Covers London

הבנתי. ואז מה, החלטת ללמוד את זה?

״נכון. כשחזרתי לארץ ידעתי שאני הולך ללמוד עיצוב גרפי וזה מה שהיה. הלכתי ללמוד תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון ושם הייתי עד 2009.״

קח אותי חזרה לילדות. איזה מוזיקה שמעת כנער?

״פרל ג’אם ואליס אין צ’יינז, סקרימינג טריז, סאונדגארדן – כל אלה. הם די עיצבו את ההעדפות המוסיקליות שלי, מאז ואפילו עד היום. בגיל מאוחר יותר זה כבר התפתח והתרחב גם למטאל ופאנק-רוק, סקא וממש קצת היפ-הופ. היום אני כבר לא יודע בבירור לומר לאיזה ז’אנר אני הכי מתחבר. נדמה לי שללהקות ומוסיקאים שאני הכי אוהב, אני אפילו לא יודע אם אפשר להדביק ז’אנר. המושג הזה נהיה קצת מיושן.״

ואם כבר ילדות, אז היו עטיפות אלבומים שאהבת במיוחד?

״הייתי פחות עסוק בזה בילדות אז קשה לי להתייחס למשהו ספציפי. אימג’ שכן חקוק לי בראש הוא הצלב מAppetite For Destruction של Guns N Roses. מממממש אהבתי אותם. זה היה פחות או יותר בגיל 11-12 ככה, והיתה לי תמונה בחדר של האלבום הזה. קלאסיקה. נראה לי זו הפעם הראשונה שנכנסתי לרוק. דוד שלי השמיע לי את התקליט הזה – ב-Welcome to the jungle זה פשוט היה זה.״

אתה חושב שזה שגדלת מחוץ לת״א השפיע על היכולת שלך להיחשף לתרבות, במיוחד לעיצוב ולמוזיקה?

״לא מרגיש שלא נחשפתי לדברים שאחרים נחשפו אליהם כשהייתי בתיכון. תמיד מאד אהבתי מוסיקה והכרתי הרבה דברים. מהאספקט של תרבות ועיצוב, אני חושב שעד אחרי הצבא לא ממש התעניינתי בזה מעבר לתחביב, אז קשה לשים אצבע. תמיד ציירתי (זה משהו משפחתי אצלנו), אבל תמיד סתם בשביל להעביר זמן וכתחביב.״

עיצבת עטיפות אלבומים, נכון?

״עיצבתי כמה עטיפות אלבומים. האלבום הראשון שעיצבתי היה אלבום השני של עלמה זהר – 33. העבודה עם עלמה התחילה עוד בזמן הלימודים כשאיירתי את הטור השבועי שלה במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות. לשמחתי עלמה רצתה שאעצב לה גם את האלבום וזו היתה התוצאה. עיצבתי גם את האיפי של Lorena B, את האלבום Give של בלקן ביט בוקס, שני EPים של תעני אסתר ואת Diffrent Pulses של אסף אבידן. ממש עכשיו סיימתי לעצב את האלבום החדש של להקת FEELABOUT. הרצון וההנאה שבלעצב אלבומים היא לחלוטין שאיפה שתמיד היתה לי, עוד מתחילת הדרך.״

asaf_avidan_different_pulses-FRONT

מתי הפעם הראשונה שמכרת עיצוב שלך?

״העבודה האמיתית הראשונה היתה האיורים לעלמה זהר בידיעות אחרונות. במקביל – עם הטישרטים שלי התעסקתי עוד ב-2007, בזמן הלימודים. עיצבתי סדרה של טישרטים (שעדיף שתיקבר בדפי ההיסטוריה), נרשמתי לטימרקט ומכרתי חולצות. מאז ועד היום המיני-מותג טישרטים שלי הלך והתפתח. היום אני כבר קצת יותר גאה בו.״

מה הייתה הפעם הראשונה שעיצבת פוסטר ללהקה שאהבת?TBC-02

״עוד במבחני הקבלה ללימודים, סתם בתור התנסות, עיצבתי מספר פוסטרים ללהקות שאהבתי בזמנו. אני אפילו לא זוכר מי אלה היו. אני חושב שאת הפוסטר/טישרט ה”אמיתי” הראשון שיצא לי לעצב לאמן שאני באמת באמת אוהב, עשיתי לGavin Castleton. גאווין היה ועדיין אחד האמנים הייחודיים, הכשרוניים והאמיתיים ביותר שאני מכיר, מוסיקאי מצוין ובנאדם נחמד בטירוף. הסיפור הוא שפשוט פניתי אליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה עיצוב לטישרט תמורת כמה דיסקים והוא הסכים.״

אז אם כבר מותג הטישרטים – יש בעיינך הבדל מהותי (בתהליך החשיבה או היצירה) בין עיצוב טישרט לעיצוב פוסטר להופעה/עטיפת אלבום?

״לא. ממש לא. אולי עניינים טכנים. בתחילת הדרך, המחשבות מרגישות לי מאד דומות. מה גם שהרבה טישרטים שאני מעצב מושפעים במישרין או בעקיפין ממוסיקה שאני שומע או מציטוטים שתופסים אותי בשירים, הכל מסתובב אצלי באותם מעגלים. הרבה מהעבודות ה”אישיות” שלי מגיעות מעולם המוסיקה ואפשר לומר שהרוב הגדול של ההשראה שלי מגיע משם.״

אתה מרגיש שיש מספיק מודעות לעיצוב בארץ? וספציפית – לצד הויזואלי של מוזיקה? אני חי בתחושה שמעט מאד אנשים מקדישים מבט שני לכרזת הופעה, ומבט שלישי לעטיפת אלבום או לחוברת שבפנים. אתה שותף לרגשות האלה?

״תראה, כל עולם האינדי בארץ שופע בעטיפות מעניינות ובלתי שגרתיות. בפוסטרים בארץ נדמה שקצת פחות משקיעים, אבל אולי זה גם יגיע. לגבי ז’אנרים אחרים, יש מצב שיש קצת שטאנציות בעטיפות אלבומים, אבל זה עניין גלובלי. זה לא רק אנחנו. קשה לי להגיד אם יש פה מודעות לעיצוב ברמה הכללתית, יש אנשים ויש אנשים. העניין הוא שאני רואה את כל הצד הויזואלי של עולם המוסיקה אך ורק מהעיניים הפרטיות שלי ובאופן אישי, כשאני רואה עטיפה יפה של דיסק, ישר בא לי לשמוע את המוסיקה, או לדפדף בחוברת. נראה לי שאני לא היחיד.

מצד אחד, ברור לי שאני לא בצד המנצח בקרב הזה על הפורמט המודפס ושהיום רוב המוסיקה עוברת בקבצים וסטרימים. מצד שני אני עדיין חושב שבדיוק כאן אני רוצה להכנס לתמונה ולגרום לויז’ואל להיות מספיק מגרה ומעניין שיגרום לך להרגיש משהו, איזשהו קשר, איזשהו רגש. לא משנה לי אפילו איזה רגש – שיהיה גועל מצידי. איכשהו הדברים האלה מתמסמסים במעבר לאינטרנט – יש כל כך הרבה ומהכל, כל ילד מוציא מיקסטייפ כל שעה ורבע ולכל אחד כזה יש “עטיפה” משלו וזה יוצר הצפת יתר עד שאתה כבר נהיה אדיש לזה. קצת כמו באנרים של פרסומות בצד – אולי יום אחד יהיה תוסף לדפדפן שיחסום אימג’ים של מוסיקה כי כבר לא נוכל יותר.

בתקופה האחרונה (שנתיים שלוש אחורה, נניח) יוצא לי הרבה פעמים לשמוע מאמנים שחשוב להם שהעטיפה של האלבום תעבוד גם בגודל של 32 פיקסל. שיהיה מאד בולט בגדלים האלה, על גבול האייקוני. זה נובע מן הסתם מהמידות של הiTunes ואותי, גם כמעצב אבל דבר ראשון כלקוח של המוסיקה הזו, זה טיפה מבאס. פתאום פחות חשוב מה יש על הפרונט של הפאקינג אלבום וכל מה שחשוב לך זה שללקוח שגולל דרך מאות שירים בדקה ישרפו העיניים כשהוא רואה את הריבוע הקטנצ'יק הזה של האלבום שלך באייטיונס. אני יודע שמשתמע מהדברים ששני הכיוונים סותרים. אז לא. זה לגמרי יכול לעבוד ביחד, השאלה היא רק מה בא קודם ומה יותר חשוב.״

אז שמע, אם האישיו הוא גודל, אולי אתה רואה את עצמך מעצב תקליטים?

״אני לא איזה פריק של הפורמט. לא קיימת בי איזו משיכה נוסטלגית לתקליטים ואף פעם לא הייתה. כילד ישר נכנסתי לעולם של קלטות ואח”כ של הדיסקים. מבחינת הסאונד מעולם לא הרגשתי שהתקליט נותן לי איזו חוויה שונה. אז מה ההבדל בעצם מבחינתי? לעצב לדיסק או לעצב לתקליט בשבילי זה כמו לעבוד על פוסטר קטן לעומת לעבוד על פוסטר גדול. ובכלל, ארט של אלבום או כל יצירה מוסיקלית שהיא צריך לבוא מהחיבור עם המוסיקה ומההשראה שאתה מקבל ממנה. בעייני הגודל של הפורמט, במרבית המקרים, לא ממש משחק תפקיד. זה יותר עניין של להעביר סוג של חוויה ויזואלית שמתכתבת עם המוסיקה.״

001-cover_miniנחזור טיפה אחורה. למרות שאתה אומר שבחוויה האישית שלך כן יש מודעות לעיצוב בארץ, אתה לא מרגיש ש״קטן עליך״? לא מתחשק לך לעבור ללונדון/ברלין/ניו-יורק כמו אמנים ישראלים רבים ולפעול משם, איפה שיש לאן לגדול ולהתרחב? אמנם כן עשית אלבום שנחשף לקהל עצום (דיפרנט פולסז), אבל כמה אלבומים ישראלים באמת זוכים להזדמנות הזאת?

״ממש לא מרגיש שקטן עלי. אני כאן ואני בעיקר נהנה מהעיסוק הזה. תמיד זה מרגיש כאילו בברלין או בלונדון המצב פי אלף יותר טוב מפה, אבל אני לא בטוח שבתחום העיצוב/האיור זה עומד במבחן המציאות. מעגלים חברתיים, קשרים, שפה, תרבות, סגנון – אלה דברים שאתה בונה לעצמך ובונים אותך כל הזמן, הם מאד חשובים לקידום התחום ברמה האישית והכללית ואלה דברים שקצת יותר מסורבל להעביר איתך למדינה אחרת. מה גם שהיום עם האינטרנט והכל, מרחק כבר כמעט ולא משחק תפקיד.

באופן כללי אני בעד הצלחה איטית ואמיתית. כשאני אומר הצלחה אמיתית אני מתכוון להצלחה שבעיקר גורמת לך סיפוק ושהגעת אליה בלי פתרונות מיידים ועל ידי הרבה עבודה. שורה תחתונה – זה לוקח שנים וזה אמור לקחת שנים. באופן כללי אני חסר חוש עסקי ובעד קארמה.״ (מחייך)

אם כן, נשארים בארץ. אתה עובד הרבה עם חברת ההפקות המקומית (והמעולה) נרנג'ה. כיצד נוצר שיתוף הפעולה?

״ערן אריאלי, האיש שמאחורי חברת ההפקות המקומית (ואכן המעולה), הגיע אלי בעקבות המלצה של וולטר, מאנשי התדר האהודים והחברים שאני עובד איתם כבר פחות או יותר חמש שנים. וולטר הגיע אלי דרך צח שגם הוא מאנשי התדר. צח ראה אותי מופיע בפצ’ה קוצ’ה 8 ב-2010 נראה לי. לפצ’ה קוצ’ה הגעתי בזכות ענת ספרן ואיתי מאוטנר, השליטים הבלתי מעורערים של המופע המופרע הזה שהפך לתופעה עצומה ואפילו קצת מדהימה (אני אומר מדהים אבל רק כשמשהו באמת באמת מדהים…) ששכנעו אותי לנסות לתת הרצאה של כמעט שבע דקות כשאני לחלוטין האיש הלא-מתאים למשימה כזו.

ענת הכירה אותי לראשונה בסטודיו VeeCee של נתי אוחיון ודני מגרלשווילי שלימדו אותי כל מה שאני יודע על החיים האמיתיים של מעצב. אצלם עבדתי מיד כשסיימתי את הלימודים. ככה נוצר שיתוף הפעולה עם נרנג’ה שבאמת מאפשר לי חופש יצירה כמעט מוחלט וזה ממש ממש כיף.״

CULTS_poster-WEB

ראיתי לא מזמן עבודה שלך למותג האלכוהול Stoli. אתה מרגיש שאתה משלב כמו שצריך בין חופש אומנותי שלך לצד המסחרי של העבודה? זה בוודאי מורכב גם כשמדובר בעטיפות אלבומים ואתה צריך להעביר אימאג' שנאמן למוזיקה. איך אתה עושה את זה?

״ברמה העקרונית, אין לי בעיה עם עבודה מסחרית. כשמגיע לקוח ומבקש משהו ספציפי ומוכן לשלם על זה, זכותו המלאה לקבל מה שהוא רוצה. מצד שני, זכותי המלאה להגיד לו שאני לא רוצה לעשות את הפרוייקט ושישלם למישהו אחר.

החופש האמנותי שלי חשוב לי מאד, אבל צריך לדעת לעשות את ההתכווננויות הקטנות ללקוחות שלך, בדיוק כמו שהלקוח צריך לבוא קצת לכיוונך, לתת אמון ביכולות שלך כמעצב ולפעמים לדעת לשחרר קצת. בסופו של דבר זה הכל סובב סביב האיזון הזה. לדעת איזה פרוייקטים טובים לך ואיזה יוציאו לך את הנשמה – זה משהו שאתה כל הזמן לומד על הבשר שלך.

אם לדבר ספציפית על עטיפות אלבומים, יכול להיות שזה קצת יומרני לומר כזה דבר אבל מבחינתי, המוצר הזה שיוצא בסופו של דבר, בין אם זה תקליט או דיסק או קסטה או פוסטר, הוא יצירה משותפת של האמן/להקה ושלי.

לא מול כל מוסיקאי שאני עובד איתו יש לי את הביצים אשכרה להגיד את זה בפרצוף כי שוב, יש מצב שהרבה יחשבו שאני מגזים, אבל אם בסוף תהליך או עבודה על עטיפה לאלבום, אני לא אהיה שלם מאה אחוז עם התוצאה (כי החליטו שחייבים צילום בפוזה מפתה/פונט אחר כי זה ״לא בולט מספיק״/כי זה "לא עובד ברמה שיווקית ויש לנו ניסיון בשיווק קצת יותר ממך") – אני פשוט אוותר על הקרדיט. אין בשבילי יותר מבאס מזה, לדעת שלא הצלחתי להגיע לתוצאה שנוצרה מתוך שיתוף פעולה שהוא גם מסחרי וגם מבטא חופש אמנותי מבחינתי.״

וזה קורה, שיצירות שלך נכשלות מבחינתך? שאתה מרגיש שלא הצלחת להעביר את מה שרצית? זה משנה משהו בך כמעצב?

״ברור שזה קורה. לפעמים דברים פשוט לא עובדים, אם זה בחיבור שלך עם הלקוח, בתיאום הציפיות, בדפוס, או סתם ביני לבין עצמי כשפשוט לא הולך. אני לא חושב שמהאספקט הזה, תחום העיצוב שונה מכל תחום אחר. בסופו של דבר אתה לומד “על הדרך” ומשתפר לפעם הבאה. עם הזמן אתה לומד להכיר את עצמך ומסגל שיטות עבודה שנוחות לך ומסתדרות.״

מה עם דברים שהם לא רק עיצובי גרפי, מעניינים אותך? במות, אולי קולנוע?

״זה אולי לא ישמע כמו “דברים/תחומים אחרים” אבל איור, מאד מעניין אותי. והכי מעניין אותי השילוב של איור ועיצוב. יש משהו בשני העולמות האלה שהוא כביכול כל כך קרוב וכל כך דומה ולכאורה חופף ועדיין, המקרים שבהם שניהם הם עובדים טוב ביחד הם לא שכיחים. אני לא אכנס למהן הסיבות ולמה זה קורה אבל אני רק אגיד שכשאיור טוב ועיצוב גרפי טוב נפגשים ומשלימים אחד את השני – אני פשוט מקנא במי שעשה את מה שאני רואה. בכלל זה המדד שלי לדברים טובים – אם זה גורם לי לחשוב “הלוואי ואני הייתי עושה את זה.״

קצת יותר לגבי הטעם האישי שלך – אם אתה צריך לבחור 3 קליפים עם ויז'ואלז שאתה אוהב במיוחד, באיזה תבחר?

Do the Evolution הישן והטוב, Go With The Flow של Queens Of The Stone Age וDo You של Portugal The Man. עוד אחד בונוס: Feels Like We Only Go Backwards של Tama Imapala.



איזה כרזה יפה לסרט ראית לאחרונה? היית מעצב כרזה לסרט, או שבעצם אין הבדל בין זה לבין לעצב פוסטר להופעה?

״האמת היא שאני לא ממש מרגיש שאני נחשף לכרזות סרטים. אני חושב שאפשר לראות כאלה רק בסינמה סיטי בימינו וגם זה בקושי. הנה בכל זאת כרזה יפה שראיתי לסרט, שהוא אפילו חדש. אחלה סרט, אגב. מכיוונו של המעצב, אני לא בטוח שההבדל בין פוסטר למוסיקה לבין פוסטר לסרט הוא הבדל מהותי. כמובן שכל מקרה לגופו אבל ברמת העיקרון הרעיון הוא דומה ואני באופן אישי גם הייתי ניגש לשתי כרזות כאלה בצורה דומה.

ההבדל האמיתי בין שני העולמות נמצא דווקא במזמין הפוסטר, המפיק, הבמאי, המפיץ ובקהל היעד – יש תחושה (שאני מתקשה להסביר, אגב) שכרזות לסרטים “צריכות” להיות הרבה יותר מוכוונות-שיווק בעוד שכרזות מוסיקה, אפילו המיינסטרימיות ביותר שביניהן, עדיין נותנות חשיבות כלשהי לאמנות ולעיצוב. אם מסתכלים על כרזות סרטים מהעשור האחרון – נראה שלפחות 80 אחוז מציגות את השחקן הראשי בדר”כ בגדול מאד. איכשהו, ואני מסתמך פה אך ורק על חוויות אישיות, בעולם המוסיקה זה מרגיש הרבה פחות מחוייב למציאות לשים צילום של האמן בפרונט.״

Grand Hotel Budapest

איזה תענוג של ראיון זה היה עבורי, יוניל. לסיום, מה הדבר הבא שבא לך/אתה מתכוון לעשות?

״בסך הכל אני די מרוצה ממה שאני עושה עכשיו. אני לא מתעסק הרבה בשאלה 'מה יהיה הדבר הבא שאני אעשה?'. זה לא מתוך מחסור בשאיפות – ברור שיש שאיפות ורצון משוגע להתקדם בכיוון של עיצוב ואיור למוסיקה וגם להמשך הבנייה והעיצוב של לייבל הטישרטים שלי, אבל מעולם לא הגבלתי את עצמי לז'אנר מסויים של סוג עבודות או פרויקטים. מה שמעניין אותי – אני עושה.״