ג'ון גרנט בבארבי - מפגן של כנות מזוקקת (הופעה)

ג'ון גרנט בבארבי – מפגן של כנות מזוקקת (הופעה)

יש הופעות שאפשר לחוש בהן את ההתרגשות בקהל. כזאת הייתה ההופעה של ג'ון גרנט בשלישי האחרון בבארבי. ריכוז מרשים של צעירים ומבוגרים, אנשי תרבות מוכרים ושני ילדים שאמרו שבכלל באו בשביל נועם הלפר (אם אתם קוראים את זה – אני מקווה שהצלחתם לפגוש אותו). המשותף לכולם – אותה התרגשות שקטה, מנומסת, של ״נו כבר״. וזה באמת נו כבר. הקהל הרציני של גרנט רוצה לראות אותו פה מאז אלבום הבכורה הנהדר שלו ב-2010. במרץ האחרון הגיע הפולאו-אפ, Pale Green Ghosts, וכבש עוד ועוד אנשים, הפעם בקסם האלקטרוני שלו. אבל עוד נחזור להבדלים בין האלבומים ואיך גרנט התמודד איתם.

נתחיל בחימום: לא משנה כמה פעמים הוא ישנה את השם (בהתחלה כחלק מקיצו, אחרי זה נועמיקו ועכשיו פשוט הלפר), נועם הלפר הוא אחד המוזיקאים שהכי כיף לי לראות לייב. הוא נהנה ורוקד ומתפתל ורואים שמבחינתו זה פשוט פאן מובהק ואנרגיות טהורות. גם גרנט לא נשאר אדיש והודה לו בהמשך המופע על זה ש״הוא עושה מוזיקה מעולה״. מה לעשות, צודק.

גרנט עולה בדיוק ב23:00 ומתחיל לשיר את You Don't Have To מהאלבום השני. הקהל מתקדם, כמקשה אחת, עוד לפחות שלושה צעדים לקרבת הבמה, אבל לא מצטופף אחד על השני עד שאין לאן לזוז. נעים לעמוד בבארבי ולהביט בפרצופים. פה ובשירים אחרים, באלקטרוניקה ובפולק המיוסר של האלבום הראשון – הקהל מניד ראש, רוקד, זז. מגיב. הוא מסיים לשיר את השיר הראשון לקול תשואות (שיחזרו שוב ושוב) ומתחיל להודות. קודם כל – לנו שבאנו. ״מדהים להיות פה״, הוא אומר. אחרי זה הוא מתחיל לדבר על הגברים הישראלים וכמה שהם יפים. פרץ צחקוקים מהיציע.

הוא עובר לבצע את ויאטנם, שיר שמשווה בין כאב השתיקה של בחור לבין ה״אייג'נט אורנג'״, חומר הדברה לחיסול צמחים שהאמריקאים השתמשו בו במלחמת ויאטנם (ואחראי באופן עקיף למותם של מאות אלפים). ההשוואה מטלטלת כל פעם מחדש וגרנט לא מתעכב עליה, אולי כדי לא להיות פוליטי. הוא בא לספר את הסיפור האישי שלו, וחרף הפוליטיקה הבלתי נמנעת (בכל זאת ביקור בישראל) הוא משתדל להימנע מהצהרות.

הוא ממשיך בלשבור את השיניים עם שמות להקת הליווי האיסלנדית, ואז עובר לבצע את Marz, השיר הראשון שלו שהכרתי, מהאלבום הראשון. לפי עוצמת התשואות אפשר לחשוב שהוא הרגע הכריז שהוא עובר לארץ ומשנה את שמו ליונתן. הביצוע מרגש ונאמן למקור. אחרי זה הוא מדלג שוב לאלבום השני ולקלידים עם It Doesnt Matter to Him. השקט בסוף השיר מחלחל עמוק. שוב תשואות רמות.

שווה להתעכב רגע על המעברים. חרף המעברים התכופים בין האלבומים, ההופעה קונסיסטנטית והמשכית והמעברים לא נשמעים מאולצים אלא טבעיים. אולי זה כי בראש כבר התרגלתי למעברים החדשים בין הקצב והסאונד של האלבום השני לבין הלו-פיי היחסי של הראשון. כך או כך, זה עובד.

 

משם הוא עובר לPlain Green Ghosts. משהו באלקטרוניקה לא עובד עד הסוף והיא מחווירה לעומת המקור באלבום, אבל זה עדיין נשמע טוב. כביצוע, לצערי, זה אחד הפחות טובים בהופעה. החלק הטוב ביותר הוא מחיאות הכפיים המשולהבות של הקהל שנתנו תחושה כמעט קהילתית ומאוד טבעית. אחרי זה Black Belt שלא משאיר חותם, ואז הוא מספר, כהקדמה, שעבר בגיל 12 ממישיגן לקולרדו וקיווה שההומוסקסואליות שלו תישאר במישיגן. אפשר לראות נדנודי הזדהות ועיינים נוצצות בקהל, גם בחושך. הוא מתחיל את Sigourney Weaver על הקלידים, אני עומד בול מולו ואני חושב שמישהי לידי בכתה. בתכלס, צודקת.

אחרי זה מגיע Where Dream Go to Die, (כמעט) הדבר הכי קרוב שיש לו ללהיט אינדי, לטעמי. ניכר שהרבה אנשים באו בדיוק בשביל השיר הזה ודומיו – Marz וQueen Of Denmark, השירים הבולטים באלבום הבכורה. הניגוד בולט מאוד כשהוא עובר מיד אחר לGMF, או פשוט The Greatest Motherfucker, שיר שמצליח להיות רווי שנאה עצמית והומור ודחף לחיים ולעשות את כל זה בדרך יפה מאוד. לפני השיר הבא הוא פוצח בנאום קצר שמסביר שלא מדובר בשיר פוליטי אבל ישר מסתייג ואומר שמעצבן אותו שיש אנשים בארה״ב שחושבים שהתנ״ך הוא החוקה ואז לקול מחיאות כפיים (שוב) הוא מבצע את Glacier המדובר, פייבוריט של לא מעט אנשים (אני לא בינהם).

אחרי זה הוא מודה לנו שוב שבאנו ומספר שפנו אליו, בעיקר בפייסבוק, וביקשו שלא יופיע בארץ. ״אם אני לא יכול להופיע פה אני גם לא יכול להופיע בגרמניה, ובארה״ב, ובאנגליה. כל מה שיש פה זאת עיר יפייפיה״. הוא מודה לנו שוב שבאנו ועובר לבצע את שיר הנושא של אלבום הבכורה, Queen Of Denmark. רגע בלתי נתפס עבורי אישית.

אחרי זה הוא יורד ועולה מיד להדרן. פותח בשיר הכי אלקטרוני שלו (שמסתבר שיש מאחוריו סיפור התאבדות עצוב), Sensitive New Age Guy. למרות שהאלקטרוניקה עדיין לא עובדת עד הסוף, היכולות של גרנט בולטות מאוד בשיר הזה ואפשר לראות קצת ריקודים בקהל, עניין לא קטן בכלל כשמדובר בהופעה עצובה כזאת. אחרי זה הוא עובר לקצת אלבום ראשון – Chicken Bones המצויין, TC & Honeybear בביצוע מרטיט, Caramel שמתאים בול לסיום. הוא מודה שוב לקהל, ויורד.

 

יש משהו מאוד טריקי ביכולת של גרנט להיות כל-כך כן על הבמה. כל-כך מושקע רגשית, טוטאלית. מצד אחד היא משמחת – ניכר שהחוויה לא מהודנסת אלא אותנטית עד כאב. מצד שני, כחוויה אסקפיסטית, משהו שהופעה יקרה היא עבור רובנו, היא לא מחזיקה. היא אישית מידי וכואבת מידי בבטן. אולי זה בגלל החיבור הרגשי הניכר שלי לטקסטים ולסיפור האישי של גרנט, אולי זה כי זה פשוט אופי הדברים. כך או כך, הייתי זקוק לכל יום רביעי בשביל להתחיל לעבד את התחושות שלי מההופעה, שבזמן ההתרחשות הצלחתי לסכם בעיקר בפוסט פייסבוק עם תמונה והכיתוב ״הלם-התרגשות״.

גרנט הוא טרובדור של כנות, אם כן. מסתובב ברחבי העולם ושר על HIV ועל שנאה עצמית ועל הידרדרות. האלבום השלישי בסדרת האלבומים שלו אמור לספר יותר על שנות העשרים שלו, על שלל הגילויים העצמיים והכאב שבהם, ואני לא יודע איך נצליח לבלוע את זה. אבל כנראה שנצליח, כי לוותר על גרנט זאת לא באמת אופציה. לא כשניצב מולנו אחד היוצרים הרגישים והנהדרים של התקופה. לא כשהוא מגיע לישראל, ומבטיח לאחר מכן לחזור שוב. אני אמתין לראות את ההבטחה הזאת מתממשת, בציפייה אמיתית. (תמונות: אני. האלבום המלא כאן)