שורפת, כובשת – קליס רלוונטית מתמיד (הופעה)

נתחיל מהסוף – קליס הבעירה את זאפה הרצליה. בקול גדול ואנרגיות מדהימות, עם להקה קטנה ואפקטיבית, היא באה להנות ועל הדרך נתנה הופעה נהדרת, מהודקת ועמוסה. הבעירה, אגב, תרתי משמע – המקום להט בהתחלה (ובהמשך מותן), לבקשה מפורשת של הזמרת. אמרנו דיווה, לא?

אחרי חימום מצוין של עדי אולמנסקי, עם שירים חדשים ועידוד מהותי מהקהל, שניכר שרובו אמנם לא מכיר אותה, אבל המעט שכן בא נלהב ומפרגן), הלהקה עולה לבמה. מיד אחרי קליס מפציעה, לבושה בשמלת סאטן שאף זמרת במחזותינו (אולי מלבד מירי מסיקה) לא יכולה ללבוש בלי לצאת פארש לגמרי, ומתחילה לשיר את מיליונר, הדואט המעולה שלה עם André 3000 (אאוטקאסט). הקהל זז לפי הקצב ומוחא כפיים בהתלהבות בסוף הביצוע. חיכינו לזה.

אחרי זה היא מתחילה לקשקש. מתחילה ולמען האמת לא ממש עוצרת – לכל אורך ההופעה, בין השירים, היא מפגיזה ברצפי משפטים מהירים וברורים רק למחצה. זה יכול להיות כל דבר – הסבר לעיבוד כזה או אחר, משהו על חלומות, סיפור על בישול או על המשפחה שלה, שבאה איתה לארץ (הבן שלה עולה ויורד מהבמה כל הזמן – כולל בזמן השירים). המיני-נאום הראשון מסביר שהטור העולמי נגמר בכלל בספטמבר ושהיא לא הופיעה מאז אז היא חלודה קצת מילולית ווקאלית ושהיא מקווה שיהיה כיף. חוץ מזה, היא ממש מתרגשת להיות פה שוב. שוב מחיאות כפיים.

היא עוברת לTrick Me, אחד מלהיטיה הגדולים, שמשלהב את הקהל הנרגש מאד גם ככה. מיד אחרי זה היא עוברת לBreakfest, הרצועה הפותחת של Food ואחד השירים הטובים בקריירה של קליס, לטעמי. הקהל לא מכיר את כל המילים אבל כן נשמעים מלמולים וכולם זזים מצד לצד בצייתנות. זה ממשיך ככה לאורך כל ההופעה. אומרים הרבה שהקהל הישראלי לא נעים, אבל כמויות הפרגון מזכירות תמיד כמה כל ביקור כזה חשוב לנו, גם כשאנחנו מזמן לא ייעד שכוח אל כפי שהיינו פעם.

היא ממשיכה בשירי האלבום האחרון, Food, בהפקת דייב סיטאק, ומפליאה בביצוע לRumble. אחרי זה נדמה שההופעה מורידה מעט הילוך. קליס נותנת ביצוע חמוד ולא מחייב בישיבה לLil Star, במקור דואט עם סי-לו גרין. אני מוצא את עצמי מתפלא. מי זכר שקליס כל-כך יפה?

היא מעולה ווקאליות ב-Get Along with You, מהלהיטים הראשונים שלה, אבל הוויב נשאר רגוע מעט. ואז מגיע Forever Be, מהרצועות הכי טובות באלבום האחרון ומהשירים המעולים של 2014. קליס מבצעת אותו מדהים – ביצוע מלא נשמה, חם, עמוס ברגש טהור שמשכיך לרגע שמדובר במקצוענית, שעושה את זה כבר כמה וכמה שנים, ומשאיר רק את הדמות המאוהבת מהשיר לצעוק בקול גדול על הבמה. גיא סגל, הצלם שלנו שעומד לידי, מעיר שזה לדעתו הביצוע הטוב ביותר עד כה. אני מסכים בחפץ לב. שני זוגות הגייז הנלהבים שעומדים לפנינו מתנשקים בלהט, כמעט במקביל. בול פגיעה.

משם ממריאים מחדש ברצף שירים שאני אוהב מאד אישית. Jerk Ribs, ביצוע סולו מעניין לBounce (של קלווין האריס, שמארח אותה בשיר המקורי), ביצוע לטיני ולא מחייב למילקשייק, באווירת האלבום האחרון, שזוכה להסבר אחריו, כנראה מתוך ניסיון עבר עם קהל מתוסכל. אני יודע שהרבה חיכו לשיר הזה, אבל בעייני היצמדות לביצוע מקורי, להיט ככל שיהיה, היא לא קדושה. היה מעניין לראות את הכיוון העדכני שאליו קליס לקחה את השיר, גם אם אני עדיין חושב שהמקור עדיף בעשרות מונים.

אחרי זה נותנת שני שירים מFlesh Tone, אקפלה ו-4 Of July. היא מסיימת בFloyd מהאלבום האחרון, מודה נרגשות לקהל ויורדת מהבמה. המצפים להדרן מתאכזבים לגלות שהאורות נדלקים והקהל מתחיל לטפטף החוצה.

לא פשוט להביא אמנים לארץ. ענייני לו״ז, שהם מורכבים מאד כשלעצמם כמדובר באמנים בסדר גודל כזה, הם רק תחילת הבעיה – קהל קטן, לא מספיק חללים מתאימים, ביטוח יקר וחרם בינלאומי פלסטיני מתמשך (הזאפה נפגעו ממנו השנה לפחות פעם אחת מתוקשרת, עם הביטול של שינייד אוקוור) הם רק חלק מהגורמים שהופכים כל הפקה כזאת לקרקס מתמשך ומורכב מאחורי הקלעים. לצד זה תוסיפו את השאלה התמידית, בדבר אמנים גדולים מפעם מול שמות חמים בזמן אמת ותקבלו מצב שבו אמנים כמו קליס פשוט לא אמורים להגיע לישראל. אבל הזאפה הרימו את הכפפה, היא הגיעה, והבחירה הלכאורה סולידית שטמנה בחובה סיכון גדול השתלמה. קליס הפגיזה את הזאפה בכל מה שיכלנו לצפות לו ויותר. כן ירבו.

אלבום התמונות המלא בפייסבוק. (צילום: גיא סגל)