לנה דל ריי – Ultraviolence (ביקורת אלבום)

השנה היא 2011. הרשת גועשת לכל עבר סביב Video Games, סינגל הבכורה של לנה דל ריי. אני מפספס אותו בהתחלה ואז נמנע מלשמוע את השיר עתיר ההייפ. שלושה שבועות אני מחכה לפני שאני נכנע – ואז רואה אותו שוב ושוב בלופים והולך לברר כל מה שאפשר לדעת על לנה דל ריי, AKA ליזי גרנט, ב-2011 התמימה. את הקליפ של Born To Die אני כבר רואה ביום שהוא משורר. אני נכבש. לא רק בידיי השירה של דל ריי, אלא בידי התדמית, המבט המקפיא אך מזמין שלה. האימאג שלה יושבת בכנסייה עם הנמרים לא עוזב את הראש שלי שבועות.

חודש וחצי אחרי. האלבום שלה יוצא. בקצת יותר מחודש אני כבר עצבני מאד על דל ריי – חברים משכנעים אותי שמדובר במוצר פופ מהונדס שקורץ לאלטרנטיב כדי למכור עוד כמה אלבומים. אני משתכנע ולא שומע את האלבום. ללא ספק, ימים אחרים. בכל מקרה, לוקחים לי עוד 4 סינגלים ועשרה חודשים להיכנע ולהאזין. התירוץ: Paradise, אי.פי חדש ששוחרר גם במהדורת דלוקס עם האלבום המקורי. אני קונה ומתאכזב – דל ריי לא מצליחה ליצור חוויה שלמה ומעניינת מספיק. 4 שירים (המוזכרים למעלה, בנוסף לRide וSummertime Sadness) מצילים את האלבום מאבדון. את הסרט הקצר שלה אני כבר לא טורח לראות, חרף חיבתי לז'אנר.

פברואר 2014. לנה דל ריי מכריזה שאת האלבום החדש שלה יפיק דן אורבך (לצד האנשים שהפיקו גם את אלבומה הקודם). אני מתרגש. אורבך הוא איש הבלאק קיז (שאת החדש שלהם, אני מודה, עוד לא שמעתי), שהשפיעו עלי המון ב-2011 עם התקליט המבריק השני ברציפות שלהם, El Camino. את מעט-מדי ההפקה של אורבך שאני מכיר אני אוהב. הציפיות עולות.

אפריל 2014. דל ריי משחררת את West Coast מתוך האלבום החדש שלה, שבשלב זה יש לו אך ורק שם, Ultraviolence. אני חושב שהסינגל נהדר. אורבך מנמיך את מימד הדרמה של דל ריי בשתי רמות ועוטף אותה בהפקה חמימה, בדרך עדינה במיוחד. אני מתחיל להתרגש. המלודרמטיות המוגזמת של דל ריי היא אחד הדברים שהכי הפריעו לי באלבום הקודם. יש משהו כל-כך לא אותנטי ולא מגניב בשירה שכולה מנסה לרגש בכוח, ליצור דרמה מזוייפת.

יוני 2014. האלבום יוצא. נתחיל בזה: אני לא חושב שזה אלבום טוב. Ultraviolence הוא אלבום יומרני יותר מקודמו, לא שחשבתי שזה אפשרי. הוא עמוס בלחנים טובים אבל לא מבריקים שרוב הזמן בקושי מצילים את הטקסטים המשעממים מעצמם. חוץ מזה, מה נסגר עם החשיבות העצמית? לא מתיש אותך להתייחס לעצמך כאל אייקון תרבותי?

ובעצם, משהו אחר מפריע לי יותר מהכל. ב-2011 דל ריי הייתה צעירה עם אלבום אחד, סוג-של גנוז, וקריירה די כושלת בשוליים. חלומות יומרניים היו מנת חלקה הלגיטימית לגמרי. ב-2014, לא הרבה זמן אחרי, דל ריי היא סופרסטארית שמכרה מיליוני עותקים. אין לה יותר את הפריבלגיה לכתוב שירים איומים למדי דוגמת Money Power Glory, על ילדה קטנה שחולמת על כסף כוח ותהילה. רק ההפקה המצויינת כרגיל של גרג' קריסטין (האיש מאחורי It's Not Me, It's You של לילי אלן) איכשהו מצילה את השיר והופכת אותו לנעים, בקושי, להאזנה. כל עוד מתעלמים מהטקסט, כמובן.

וזה קורה לא רק שם, אלא לכל אורך האלבום. רוצים דוגמה? בבקשה. Brooklyn Baby, שדווקא מתחיל יפה ומידרדר בפזמון הראשון. הניימדרופינג ללו ריד ז״ל, האזכור המתנשא לדור הביט – כל אלה מעידים בעייני יותר על איך דל ריי הייתה רוצה שנתפוס אותה, לא על מי היא באמת. זה האימאג, הפרסונה, שכל-כך חשובים לה. תדמיות הן לא דבר רע כשלעצמו, כשיש בהן יושרה או מהות. כשזה במקרה הטוב רצון להיות מגניבה ובמקרה הרע שיקול מסחרי גרידא, זה הרבה פחות נעים.

למה כל-כך מפריע לי שדל ריי מנסה להיות משהו שהיא כבר לא? כי אין בזה טיפת אותנטיות. אותה אותנטיות מקסימה כל-כך בVideo Games, אותה אותנטיות שפירקה את הרדיו בSummertime Sadness – כל זה נעלם. דל ריי מנסה בכל הכוח להיות שוב צעירה מגניבה שחולמת בגדול. היי, רק לפני פחות מחודש הופעת בארמון וורסאי בחתונה הכי מתוקשרת בעולם, אז זה לא עובד עלינו! מהחושב קניה וסט, אחד האנשים הכי אותנטיים ופחות שמים זין בתעשיית המוזיקה, על המאמץ הנוכחי של דל ריי להתחפש למשהו שהיא לא? אני נוטה להניח (ואפילו לקוות) שזה היה משעמם אותו. אותי זה קצת מרגיז.

ואם זאת, יש גם רגעים יפים באלבום. Ultraviolence הוא פתיח ג'יימס בונד, אמנם לא משוייף מספיק, אבל עם פזמון יפיפיה. Fucked Me Way Up To The Top מרענן, גם בישירות שלו וגם בסאונד. Shades Of Cool מתהדר בטקסט טוב ועם הגשה מוגזמת פחות (והפקה פחות משעממת, מהחלשות באלבום) היה לו פונציאל גדול ברדיו. West Coast כאמור הוא הבלחה נהדרת, כזאת שמוכיחה שדל ריי היא כן זמרת מוכשרת, בסופו של דבר. הרי אי אפשר לקחת ממנה את זה, וגם לא את הקול השונה או הסגנון היחודיי, הרטרואי שלה. גם לא את הדרך הקשה לתהילה או הכנות הנדירה בראיונות. אבל זה לא מספיק.

בכל זאת, יש תקווה. היא מגולמת באלבום הזה ב-Old Money. מדובר בשיא של האלבום, יפה ונכון גם טקסטואלית, גם ווקאלית וגם הפקתית. בלדה מרגשת באמת שמזכירה קצת את יאנג אנד ביוטפיל מפסקול גטסבי הגדול אבל נשארת מקורית. והכי חשוב, אמינה – כשדל ריי שרה פה לאהובה, ומתחננת שיחזור – אני מאמין לה. האמונה הזאת הופכת את הדרמה לנסבלת ואפילו ראויה. ללא ספק, זה צריך להיות הסינגל הבא מהאלבום.

צריך לזכור – חרף ההצלחה, דל ריי לא הכניסה אפילו שיר אחד לטופ 5 האמריקאי ורק אחד לבריטי. למעשה, השיר היחיד שלה בטופ 10 האמריקאי (והטופ 5 הבריטי) הוא בכלל רמיקס. יש לה עוד לא מעט לאן לגדול ולהתפתח. אורבך עושה עבודה מצויינת בלכסות על הפגמים, אבל בסופו של דבר, היא פשוט עוד לא שם. שוב דל ריי יצרה מוצר שינפיק כמה להיטי רדיו מינוריים בארה״ב וגדולים אצלנו, אבל לא יותר מכך. אלבום מעניין זה בהחלט לא – ולא משנה כמה קיוויתי לגלות שכן. אני מקווה שדל ריי תצא לחפש את עצמה – האמיתי, לא התדמיתי. כשהיא תמצא, אנחנו נהיה כאן להאזין.