רן ניר - ״הציפיות היחידות שיש לי הן מעצמי; אני מקווה לא לאכזב אותי״ (ראיון)

רן ניר – ״הציפיות היחידות שיש לי הן מעצמי; אני מקווה לא לאכזב אותי״ (ראיון)

שלוש שנים עברו מאז הוציא רן ניר, את אלבום הבכורה שלו – Tales of a drunken man, תחת פרוייקט הסולו LFNT. אם להגיד את האמת, השם של האלבום ההוא תפס אותי מיד. רק אחר כך כשהלכתי אל אלוהי מנועי החיפוש ושאלתי אותו מי מסתתר מאחורי השם LFNT גיליתי שמדובר במוזיקאי אשר לקח חלק בהרכבים כמו אסף אבידן והמוג'וז ואומללה.

הידיעה הזו לא שינתה הרבה, אבל היא כן גרמה לי להבין טוב יותר את האינטרפטציה שלי לאלבום, Tales of Drunken Man, היה ותמיד יישאר אלבום לחיפושים, תעיות ותהיות. האלבום הזה הוא בשביל כל אלו שנשארו בבר רגע לפני הסגירה, מנסים להחליט אם להזמין עוד בירה, מעווים את פרצופם אל מול תחתית כוס וויסקי נטול קרח. הם ייעשו הכל כדי לא לחזור הביתה לבד ולהודות שכשלו, שוב, גם בדברים הפשוטים לכאורה.

כעת, עומד ניר להוציא אלבום חדש, אשר ליציאתו תוכלו לתרום ממש כאן ולכבוד המאורע, התכנסנו שנינו, כל אחד בביתו הוא לראיון טלפתי. מיטבי הלכת מביניכם, יזכו גם להצצה נוספת לאלבום שבדרך ויגלו, שוב, כי לרן ניר יש חוש פמיניסטי מפותח.

האלבום מתחיל ונגמר בשיר Gonna Be Alright, אלא שהוא עצמו נחלק לשני חלקים ובאופן די מפתיע, החלק השני, הוא למעשה פזמון והוא זה שגם פותח את האלבום. האם יש לזה סיבות אומנותיות, או שמדובר באיזשהו רצון לחבק את העולם?

"למעשה השיר עצמו הוקלט כשיר אחד ותוך כדי העבודה עליו החלטתי לפרק אותו לשני שירים. אני רואה את החלק שפותח את האלבום כסי-פארט יותר מאשר פזמון – ההחלטה נעשתה מסיבות אומנותיות ומסיבות סיפוריות. חדי האוזן שביניכם ישימו לב לדמיון לשיר Dry the rain של The beta band ואם לא שמתם לב אז אני שר את זה במילים (זה לא יכול להיות יותר הומאז׳ מזה). הסיפור בקצרה הוא שערן אריאלי (AKA נרנג'ה) ואני סיימנו ערב שיכרות מעולה יחד בשסק (ז״ל) והאזנו לאלבום the Three EPs של הבטה בנד. דבר אחד הוביל לשני ואכשיהו יצא שערן, בין אם במודע ובין אם לא גרם לי להתחיל לעבוד על האלבום הזה כמו שצריך. מסתבר שאם אומרים מספיק פעמים It's gonna be alright זה מתחיל להרגיש ככה. "

בשיר Farewell My Love, ישנו המשפט הבא – I`m Sorry for the things I did When I was drunk, המשפט הזה יכול להתפרש ליותר מדי כיוונים ורובם ככולם, לא טובים. אתה לא חושש שהמסר שיעבור מהשיר יהיה מסר של "תעשה לה מה שאתה רוצה כל עוד אתה שיכור ומתנצל אחר כך"?

"קודם כל, אני רק אסביר שבמקרה המסוים שאני חשבתי עליו מדובר על נסיונות להשיג מחדש אהובה שלא מעוניית בך יותר.

אבל לגבי הפרשנויות, כל אחד יפרש את השיר איך שבא לו, זה כבר חלק מהקסם של שירים. לגבי הפרשנות ״תעשה לה מה שאתה רוצה כל עוד אתה שיכור ומתנצל על זה״ – אני חושב שאתה צריך להיות טיפש, פסיכופת, סוציופט או סתם נוול מרושע כדי לחשוב ש״אם אני שיכור זה בסדר״. אם כבר,  השיר הזה הוא על בקשת מחילה עבור דברים הרבה פחות נוראיים שבעייני היו טעויות גדולות והתנהגות שלא במקום.

בנימה אישית אני רק רוצה לומר לכל הגברים שם בחוץ ששותים ושולחים ידיים או סתם שולחים ידיים, אתם ממש לא בסדר ואין שום תירוץ בעולם בו זה כן בסדר (לא משנה איזה שקר אתה מספר לעצמך). נסו להקדיש שניה של מחשבה לאיך זה מרגיש להיות אישה בעולם שלנו ואולי תבינו כמה ההתנהגות הזאת בזויה."

לכבוד הראיון, הקשבתי לשני האלבומים ברצף ובעוד האלבום הראשון מלא בטקסטים המבטאים חיפוש אחר שינוי, חירות ואושר, נדמה שבאלבום השני קצת ויתרת על זה וההתעסקות היא יותר ברצון לברוח, בפרידה, בטירוף ובהרגשה של חוסר שליטה. האם מדובר בתהליך שעברת מאז האלבום הראשון, או בניסיון לשקף את התחושות האופפות אותנו מדי יום כאנשים שחיים בעולם המודרני?

"השירים הם כמובן סיפורים וחוויות מהחיים האישים שלי ולכן הם מביעים את מה שהם מביעים, האלבום הראשון היה, אם תרצו, החיפוש אחר שינוי ונכתב ברטרוספקטיבה לתקופה שאחרי התפרקות המוג׳וס ואהבה גדולה שהיתה לי ואי אלו צרות (לפחות ברובו).

האלבום החדש יותר קרוב לזרם התודעה הנוכחי שלי, הרבה דברים קורים לי מאוד מהר, אני כבר שנה חי בברלין, החלפתי את כל הנגנים בלהקה בעקבות זה ואני בתקופה שהיצירה שלי הפכה להיות הרבה יותר אישית.

אם באלבום הקודם השתתפו 15 נגנים ועבדתי עליו גם עם יוני שלג וגם עם יוסי מזרחי לאורך תקופה ארוכה, באלבום החדש זו היתה חפירה אישית הרבה יותר גדולה. הן מבחנה נפשית והן מבחינה מוזיקלית כי אני מנגן כמעט את כל הכלים ובנוסף זה היה נסיון להשתלט על כל הטירוף והחוסר שליטה שאת מדברת עליו. כמובן שגם באלבום הזה יש עוד מוזיקאים שמנגנים ומזמרים ובעיקר מתופפים, אבל הוא ללא ספק הרבה יותר אישי."

ובהקשר לשאלה הקודמת, האם מדובר בניסיון לשקף את התחושות של כולנו, עד כמה התרחקת מעצמך כדי להגיע למכנה הנמוך המשותף הנמוך ביותר?

"האמת היא שלא נעשה שום נסיון לשקף את התחושות של אף אחד חוץ משל עצמי. נדיר מאוד שמוזיקאי כותב בשביל לשקף תחושות של אחרים וגם כשזה קורה זה בדרך כלל כי הוא חלק ממה שהוא מתאר, אבל זה היופי בלעשות את מה שאני עושה. אני חי את החיים שלי באותו העולם ששאר האנשים חיים את חייהם (לפחות בעולם המערבי) ואם אנשים מזדהים עם החוויה שאני עובר או אם זה עוזר להם באיזשהו אופן להתמודד או להבין, אז אני מאושר.

כשקראתי ללהקה LFNT – Live Free Not troubled הרבה אנשים אמרו לי שהם חושבים שזה היפי ולא קשור, אז אני רוצה להסביר מכיוון שלא כל האנשים מכירים אותי אישית. אני בנאדם מאוד טרוד באופן כללי ונורא קשה לי להיות חופשי במחשבה שלי, אבל אני מנסה לחמוק מזה. לא מדובר על חופש אין סופי אלא על הרצון למצוא את החופש, זו בעיני מהות האדם המודרני."

הרבה אמנים מוציאים מספר מוגבל של עותקים קשיחים בעבור תורמי ההדסטארט, האקט הזה נובע מסיבות רבות ביניהן – חסכון בכסף, שמירה על איכות הסביבה, רצון להתפס כלהקה חדשנית ומודרנית וכו', האם מדובר באקט שאתם מסכימים אותו או שכמוזיקאים ותיקים ואנשים שעברו מזמן את גיל 15, מה דעתך עליו? האם אתה מרגיש צורך להגן על הפורמט ה"ישן" ולהקנות לעוד ועוד אנשים, ובעיקר לצעירים שבינינו את תחושת הריגוש שבקניית דיסק חדש?

"האמת היא שלא התעסקתי בעניין הזה בכלל, כל עוד יש אנשים שמעוניינים בדיסק, אני כנראה אמשיך לייצר כאלו. אני לא מרגיש צורך להגן על הפורמט של CD אבל אני לגמרי סולד מכל האופן שבו אנשים שומעים מוזיקה היום. לצערם של צרכני המוזיקה הם מקבלים מוצר שהוא רחוק מאוד מהמוצר שהאמן ביקש להשמיע להם ובנוסף האמן לא מקבל את התמלוג שמגיע לו Lose Los sitiuation. יש לי הרבה מה להגיד בנושא הזה ובכלל לגבי עתיד תעשיית המוזיקה בעידן הדיגיטלי, אבל זה יהיה ארוך, אם תרצי את מוזמנת לבקש ממני לכתוב כתבה שלמה בנושא."

ובמידה וכן, האם פירוש הדבר הוא שבעוד מספר חודשים נוכל לקרוע בהתרגשות את הניילון מעל דיסקים שנרכשו בחנויות המויקה המעטות שעוד נותרו?

"אכן יהיו עותקים מודפסים של האלבום, לפחות בשלב הראשון, מה יביא העתיד זה איני יודע."

אתה מדבר באלבום על פרידה ממושא אהבה אנושי, אבל באיזשהו מקום, נשמע גם שאתה מדבר על פרידה מישראל, עד כמה המעבר לברלין השפיע עליך בעת היצירה?

"דווקא אני חייב לציין שבאופן יחסי באלבום הזה רוב השירים הם לא על פרידה ואהבה של בני זוג, אלא יותר דברים שנוגעים ב:מה זה להיות בנאדם, מוסר, אגו והלא נודע.

למעשה השיר היחיד שנכתב במלואו בברלין היה Gonna be alright על שני חלקיו והשאר (ברובם) התחילו בישראל ונגמרו בברלין. המעבר לעומת זאת מאוד השפיע עלי, גם טכנית בצורת העבודה שלי והאנשים שעבדתי איתם וגם אומנותית, לייצר אלבום בתוך תהליך כל כך קיצוני של שינוי כל כך גדול זו חוויה מאוד מאוד קשה, מעניינת, מספקת, מפחידה ומאתגרת.

יש ציפיות לגבי האלבום החדש מהקהל הברלינאי? האם הם גדולות יותר מהציפיות שיש לך מהקהל שלך בארץ?

אני בן 30, אני עושה רוקנרול מאז שאני בן 15 ועברתי מספיק בשביל לדעת לא לפתח ציפיות לגבי אנשים אחרים. לטוב או לרע. אני עושה בשביל לעשות ואני עובד קשה מאוד בשביל שכמה שיותר אנשים יחשפו לאומנות שלי. המעבר שלי לברלין היה לטובת החיים האישיים שלי ולא בשביל קהל כזה או אחר או מחיר המילקי, הצפיות היחידות שיש לי הם מעצמי ואני מקווה לא לאכזב אותי. (צילום: אורלי קוטיק)

האזינו ל-Time Flies By כאן.