קוראים לזה מחאה

קוראים לזה מחאה

מחאה היא מעשה המבטא ביקורת ואי-הסכמה. לא פלא אם כך שלרבים קשה לקבל אותה, ובמקומות מסוימים היא אפילו נחשבת ללא חוקית. אצלנו, היא אמנם לא מחוץ לחוק, אך החברה מפעילה סקנציות רבות על אותם שכותבים שירי מחאה, בעיקר אם הם מופנים כלפי חיילי צה"ל. ניחוש מושכל יגלה לנו, שכאשר אתה יודע שמסביבך נעשים כל כך הרבה עוולות אתה מדחיק ומוצא לעצמך שלל סיבות, חלקן הגיוניות יותר וחלקן פחות. הנקודה היא, שלנו, בתור בני אדם, קשה להודות בטעויות. אלו מאיתנו שהודו, חווים את שלב ב'- התיקון, גם הוא, קשה לא פחות מקודמו, אך לא בלתי אפשרי. אף אחד מהשלבים אינו בלתי אפשרי, השאלה האם אתם אמיצים מספיק?

התשובה כנראה, תהיה זהה, בין אם אמיתית ובין אם לאו, כולנו נענה "כן!" הפעם אני רוצה לדבר על אלו שלא רק אמרו "כן!" אלא באמת עשו. אותם שצעקו, אלו שהיו אמיצים מספיק כדי לבקר ולהתנגד, מבלי לפחד מתגובת הקהל הרחב. אלו אותם אנשים שלא מתביישים להיות נון-קונפרמיסטים, אז לכבוד האחד במאי ויום הניצחון, הנה כמה משירי המחאה הנהדרים שיש לנו כאן –

אתם ואנחנו

"אתם ואנחנו", את המילים כתב מאיר ויזלטיר, אחד המשוררים הטובים שיש לנו כאן.
זהו שיר ביקורתי ונוקב, המבקר לא רק את הצצדים, אלא גם את המצב ואת החלוקה הנוראית לטוב ורע. אחר כך, הוא מעיף אותה לכל הרוחות, כי מה אנחנו, ילדים?
על הלחן, ההפקה, הביצוע ועוד אחראים אליוט ופרנק ייפמן. הלחן הוא שילוב נהדר בין מוזיקה מערבית, ים תיכונית ואלקטרו. עצם השילוב מבטא במדויק את מילות השיר, אותו אליוט בחרה לשורר ולא לפזמן. בחירה נכונה מאוד, זה שיר שצריך להתריס, לדבר אותו בסרקזם ולזרוק אותו אל חלל האוויר כמו היה טיל. הבחירה לשורר אותו עשתה עמו חסד.
המוזיקה, כמו המילים, לא מכובסת ולא מתיימרת, היא מה שהיא – Take it or leave it.

שיר האונס

השיר הבא הוא מתוך אופרת הרוק "מאמי" (1986)- "שיר האונס" נכתב על ידי הילל מטלפונקט, הולחן על ידי אהוד בנאי ויוסף בן חיים ומבוצע על ידי מזי כהן ובנאי עצמו.
כאן, מתעסקים בעיקר בכיבוש – "מאמי, יא מאמי, נדפוק כי נדפקנו. השליטים שלך הם הטרגדיות שלך". "עשרים שנות כיבוש יותר לא נמתין, בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין". מיטלפונקט בחר בסולידריות עם הצד השני כדי להביע התנגדות למדיניות השטחים של מדינת ישראל. יש משהו אמיץ בבחירה הזו, במיוחד לאור ההסלמות שחלו במצב הבטחוני באותן שנים. רציתם הוכחה שהכיבוש משחית? אז הנה, בבקשה, היא פרושה לפניכם.

 

יא חאראם אלאכפאר 

הגענו לשיר השלישי – הפעם, בערבית – "יא חאראם אלאכפאר" – מסכנים הכופרים. על השיר אחראי ג'ואן ספדי, מוזיקאי בעל שירי מחאה רבים, הן על החברה הישראלית והן על החברה הערבית.
כאן, הוא מדבר על האסלאם, תוך זלזול מה באלו המאמינים- "תראו כמה הם חמודים, כמו ילדים קטנים אחרי אלוהים". המוזיקה אגב, נכתבה בהתאם, אם אינכם מבינים ערבית או אנגלית ודאי הייתם טועים לחשוב כי מדובר בשיר ילדים סטנדרטי.
אני נוטה להסתייג מלחנים שמחים לשירי מחאה, אך כאן המצב שונה. עצם ההשוואה לילדים והאמירה העומדת מאחורי זה, הופכת את הלחן הנבחר לחלק אינטגרלי מהשיר. כזה שאי אפשר להחליף אותו במוזיקת מחאה נוקבת ועצבנית, כדי שיהיה ברור, לכל מאזין, שחירות, לא תבוא מתוך ונתמלאה לו, אלא מתוך אותו אחד אשר ידיו ריקות.

 

האינטרנציונל 

השיר האחרון, הוא אחד משירי המחאה המושרים בכל הזמנים- הלא הוא האינטרנציונל, זהו המנון בין לאומי השייך לכל הפועלים כולם. יצאו לו תרגומים רבים, אפילו באספרנטו(!) ובכל שפה יש בו משהו שונה. לנו, כאן בישראל יש שניים, האחד של שלונסקי – זה המושר והשני של חיים חפר – זה שכמעט ואינו מוכר. זו היא מחאה נגד הקפיטליזם, החברות הגדולות, המעסיקים המנצלים, ההפרטה, השיטה, הידוק החגורה ומה לא בעצם?

כאן, בהבדל משירים אחרים נשמעת קריאה לצאת למאבק כנגד כל אלו, ולעשות זאת טרם תכבה האש והברזל יקורר. השגת הצדק והחירות, כך אומר השיר, תלויה בנו, המוחים, לא בגיבורים לרגע ובמלכים לשניה, אלא בי ובך.

 

יש משהו נצחי במחאה, באיזשהו מקום היא מאבק על חירות, מאבק תמידי וקשה, אותו שורדים רק העקשנים ובין שלווה נטולת מחאות לבין חיים מלאי מאבקים ב"עבור הדרור ופדות הרוח", אני בוחרת באפשרות השנייה.

שירי מחאה

קהיר/ת"א? (המהפכה במצרים, צילום: Shawn Baldwin)