על השלג, סיכומי השנה וקניה ווסט

על השלג, סיכומי השנה וקניה ווסט

השבוע האחרון היה בעיקר משובש. ביום רביעי קיבלתי בשורות לא נעימות וגם נאלצתי לוותר על הופעה. למחרת התחיל לרדת שלג ולהתבצר בבית עוד היה יכול להיות בסדר אם החשמל והאינטרנט לא היו קורסים לשעות והייתי מנותק מהעולם.

אם כי, התוצאות לא היו כל-כך נוראיות. שיחקתי מונופול עם ילדים בני 5-7 (תתפלאו לגלות כמה טובים הם!), קראתי קצת, צילמתי הרבה. זהו בערך.

כן הספקתי להעלות כמה דברים. עלו סיכומי השנה שלי ושל ילי, והם מלווים במיקסטייפים שהכנו. חוץ מזה יש גם ראיון עם שים, אלבום הפתעה לביונסה וגם ״סתם״ סינגלים מעולים. אנחנו מבשלים לכם עוד כמה דברים טובים לסוף השנה ותחילת 2014 ובתקופה הקרובה נפרסם פרטים נוספים. כמה שזה בנאלי להגיד – שווה לעקוב.

Snow Eran

— — — — —

השנה גיליתי שלקריאת סיכומי השנה במוזיקה מתלווה תחושה חדשה: לחץ.

אני עדיין מנסה להבין למה בדיוק. אולי זאת ההשוואה – לא על מנת לבדוק כמה אנחנו באנדי ״מדויקים״ ביחס לאחרים, אלא יותר לבדוק ולהבין איפה אנחנו עומדים מול מבקרי המוזיקה והאתרים האהובים עלינו, איזה טראקים מעולים הם החמיצו ואיך פספסנו את השיר ההוא. צריך גם לשאול לאן לעזאזל נעלם ג'יימס בלייק בכל הסיכומים, מה שהולך לזכות בפוסט נפרד ומתוסכל ממש בקרוב.

אני לא אתחיל עם לינקים כי זה לא יגמר, אבל גיאחה מרכז כאלה בעונג שבת לאחרונה. אגיד רק שמדהים כמה רשימות יש וכמה כולן, גם אלה שחשבתי שמגוחכות לגמרי, מלאות במוזיקה נהדרת. השנה הזאת הייתה קרוסלה מסחררת חושים של מוזיקה טובה.

— — — — —

מי שמכיר אותי לפחות מאז 2010 יודע שאני אובססיבי מעט (טוב, הרבה) לMy Beautiful Dark Twisted Fantasy של קניה ווסט ואולי אפילו קצת לווסט עצמו. לאחרונה החבר שלי היה בלונדון ואחד הדברים הראשונים שהוא סיפר לי משם זה שהוא ביקר בחנות שקניה ביקר בה.

אמרתי את זה הרבה ואולי מתישהו כולכם תוכלו לצחוק עלי אבל אני חושב שבעתיד (20-30 שנה, אולי?) ידברו על MBDTF כמו שמדברים היום על Revolver של הביטלס או Exile On Main Street של הרולינג סטונס. בעייני זה אחד האלבומים הכי טובים שנעשו אי פעם וקניה הוא כנראה אומן הסולו הגדול ביותר של המאה ה-21.

למה אני מזכיר את זה? כי אני רגיל לחשוב על קניה בקנה מידה פומפוזי. נראה לי שרובנו מרגישים ככה. ווסט משתדל בכל הכוח להיות רוקסטאר ואלה הכותרת. קניה מפריע לטיילור סוויפט לקבל פרס, מרביץ לצלם פפארצי, מתארס לקים קארדשיאן, שווה 100 מיליון דולר, משווה את עצמו לאלוהים. הסיטואציות שבהן אנחנו נתקלים בווסט הן במקרה הטוב מוגזמות ובמקרה הרע ביזאריות.

לכן, הראיון בשישה חלקים (בסך הכל פחות מ20 דקות) שלו לג'ימי קימל לפני חודשיים הוא מבחינתי חווית צפייה מדהימה. ראיתי אותו רק הלילה לראשונה ואני קצת נסער ולכן אתם מקבלים את התגובה הכי מיידית שלי, אבל פאק, האיש רגיש.

 

גם פה אפשר לראות את קניה של תסביך הגדולה והמציאות המגוחכת (מכנסי ג'וגינג מעור?), אבל גם את קניה עם תווי הפנים הרכים (תשוו לתמונת היח״צ מהשנה), של ״אני בסך הכל רוצה להצליח״, שנורא שואף שיאהבו ויקבלו את מה שהוא עושה, שמפחד לפספס בגיל 36 את ההזדמנות לעשות עוד משהו משמעותי.

זה לא רק מוזר לראות אותו ככה, זה מטלטל. עם כל ההתבטאויות המופרכות שלו (ויש כאלה כל פעם) התחושות שהוא משקף הן כל-כך אנושיות, כל-כך רגילות. וזה פותח עיינים לכמה, מאחורי כל ההייפ, הוא בסך הכל בנאדם. תשוו את זה לאיך הוא קרא לאלבום האחרון שלו או ל-I Am A God מתוכו ותקבלו קניה אחר לגמרי.

שיהיה שבוע טוב ונטול אסונות טבע!

ערן.