שירים על מלחמות ואנשים
לאחרונה ציינו תשעים ותשע שנים לתחילת מלחמת העולם הראשונה (28.7.1914 למעוניינים), נכון אמנם שלא נהוג לציין תשעים ותשע שנים, אך אנחנו מגזין אינדי ולכן מותר לי. הטור הפעם יעסוק בשירי מלחמה מגיבורים וגיבורות, דרך שירים על פצצות וטרגדיות וכלה בסיפורי הצלחה מסחררים ובכישלונות צורמים.
השיר הראשון הוא שירו של לאונרד כהן,"Joan of Arc" המגולל, כדרכו של כהן, בצורה פשוטה עד להכאיב את סיפור עלייתה בלהבות של ז'אן דארק. מדובר כאן באחד השירים הפשוטים ששמעתי אי פעם, דבר שאינו מובן מאליו כשאנו נזכרים בנושא השיר – אחת הגיבורות הגדולות של צרפת ושל נשים פמיניסטיות ברחבי העולם כולו. כמו כן, יש כאן מעין דו שיח בין הלהבות לז'אן דארק עצמה, בו היא מוצגת כמישהי שמאסה במלחמה וכל רצונה הוא לשוב הבייתה ולהתחתן. הדבר מזכיר מעט את הודאתה באשמה, אך זו חזרה בה לאחר יומיים ובאמת בשיר עצמו היא אינה "זוכה" להגיע אל הכלולות אלא נשרפת כליל.
ומגיבורות לפצצות – “הפצצה הבאה" של נועה גולנדסקי (המוכרת לנו מפרויקט “שירים משומשים") נשמע כמו שילוב בין שיר ירידים ושיר עם רוסי, מה שהופך אותו, לפחות מבחינה מוזיקלית, לשיר מאוד שמח. המילים לעומת זאת, ציוריות ככל שיהיו, רחוקות מלשמח למעשה אפשר לראות בהן את השקט שלפני הסערה. אתם יודעים, הברק היחיד בשמיים ממש שנייה לפני שהגשם שוטף את כולנו מכף רגל ועד ראש ומפריע לנו להגיע הבייתה יבשים.
כעת, אחרי שגיבורות נשרפו ופצצות מחקו את תל אביב הגיע הזמן ל"שיר ניצחון" – גרמניה הנאצית נכנעה לברית המועצות ב-8.5.45, ובתשיעי במאי מאז ועד ימינו אנו, יום הניצחון נחשב לחג לאומי של רוסיה ומדינות ברית המועצות לשעבר. אצלנו בארץ, למרבה הפלא, כמעט ולא חוגגים, מי שייתאמץ יוכל למצוא מצעדים בערים כאלו ואחרות, אך זה הוא אינו חג לאומי ואיש לא יברך אתכם בברכת "חג שמח" כך סתם באמצע הרחוב. מה שיפה בשיר הזה, זו העובדה שחריטונוב (כותב השיר) לא מתעלם מהקשיים שעבר הצבא האדום, מהאבדות הגדולות ומפגיעות הגוף והנפש אלא מנציח, דבר שלא הרבה עושים. קל הרבה יותר להגיד שנצחנו כי אנחנו חזקים מאשר להודות שנצחנו למרות שנים של קושי, סבל ומצוקה.
השיר האחרון הוא בעל טעם מר – “כשנפוליאון יכבוש את עכו” של הבילויים, מתחיל באלו המילים – “את אמרת שכשנפוליאון יכבוש את עכו, את תהיי שלי” אך נפוליאון מעולם לא כבש את עכו והבחורה ההיא לעולם לא תהיה של אף אחד. יש לנו פה שני הפסדים צורמים, נפוליאון הפסיד עיר והכותב הפסיד אותה, ערטילאית ככל שתהיה, מה שטוב בכל הסיפור הוא שלאחר הכישלון נפוליאון החליט לצאת מארץ ישראל ולחזור למצריים.
והנה משהו שכולנו צריכים לזכור על חללים ועל מתים בכלל –
“המתים זועפים, עקשניים, פראיים. // המתים הם טיפשים, גחמנים ויהירים
כמו תינוקות או כמו נשים. // המתים הם משוגעים. רע ומר אם המת
שונא את החי. רק ומר אם הוא מתאהב בו. // רע ומר אם החי מעליב את המת,
אם הוא פוגע באהבתו-העצמית, // אם הוא מחלל את כבודו.
המתים הם קנאים ודורשי-נקם. אינם מפחדים // מאיש, אינם מפחדים משום דבר,
לא ממכות, לא מפציעות, לא מיתרון // מספרו של האויב.
הם אפילו אינם יראים את המוות.” (מילים: קורציו מאלאפרטה,לחן: יהוא ירון)