Luluc – Passerby (ביקורת אלבום)
מי שעוקב אחרי המגזין בטח זוכר את ההצהרה שלי מלפני חודשיים, לפיה The Moon Rang Like A Bell, האלבום החדש של Hundred Waters, הוא האלבום הכי טוב של השנה עד כה. אני עדיין עומדת מאחורי ההצהרה הזו, אבל נדמה לי שמשהו בתפיסה שלי לגבי הדבר הזה שקרוי מוזיקה השתנה קצת.
זה קרה כששמעתי שוב את Moon, אלבום הבכורה של Snowbird שיצא בינואר, אחרי הרבה מאד זמן שלא האזנתי לו. התרגשתי ממנו בצורה שאני לא יכולה לתאר ואז הבנתי שלהגדיר אלבומים, לדרג אותם ולהכניס אותם לתבניות זה דבר מיותר. כן, האלבום החדש של Hundred Waters עדיין מופלא ואם תלחצו עליי אני אבחר בו כאלבום מחצית השנה שלי. רק שתוך כדי שאני עושה את זה אני למעשה מוחקת את כל אותם רגעים קטנים עם אלבומים אחרים. אלו ששירים מתוכם ריגשו או הלהיבו אותי בצורה שאותו אלבום נבחר לא הצליח לעשות.
התפיסה שלי התחדדה כששמעתי השבוע את Passerby, האלבום החדש של הצמד האוסטרלי Luluc. אז הבנתי שאהבה למוזיקה היא קצת כמו אהבה לבני אדם. את האלבום של Hundred Waters אני אוהבת בלהט כמו שאוהבים בן זוג והרגשות שלי כלפי האלבום של Luluc מזכירים אהבה כלפי חבר ילדות. הם לא מגיעים אחד על חשבון השני, לכל אחד הזמן והמשמעות שלו.
שש שנים עברו מאז שזואי רנדל וסטיב האסט הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, והלאות הזו היא דבר שבא לידי ביטוי גם במוזיקה שהם יוצרים. האלבום הזה הגיע בדיוק בזמן – מוזיקת הפולק הכל כך מנחמת הזו מצליחה לשכך מעט את כל מה שקורה בחוץ. היופי באלבום הזה טמון באיזונים – המוזיקה אמנם שקטה, אבל לא מידי; הטקסטים עוסקים כולם ברגשות, אבל לא נופלים ליתר-רגשנות והקולות של רנדל והאסט מתמזגים בהרמוניה מופלאה. היכולת של השניים להציב את המוזיקה שלהם בתוך טווח די מוגבל של מלודיה אך לנוע בתוכו בחכמה באה לידי ביטוי בשני אופנים – בין אם בתוך שיר (כפי שקורה ב-Tangled Heart, שתופס תאוצה בדקה הרביעית) או במעבר בין שיר לשיר. אותה תאוצה מגיעה אמנם רק במחצית האלבום, אך נדמה שזה בדיוק המקום בו היא צריכה להיות.
האלבום הזה מורכב משכבות. הוא יכול להיתפס כקליל בשמיעה ראשונה, אך ככל שמאזינים לו יותר הוא מרגיש יותר ויותר מלנכולי. הגעגוע הוא אחד הנושאים במרכזיים באלבום – בין אם געגוע לחבר ותיק, או געגוע למולדת. Luluc פועלים בשנים האחרונות בברוקלין, רחוק מאד מהבית באוסטרליה. המלנכוליה הזאת באה לידי ביטוי לא רק בטקסטים (בשירים כמו Senja או Reverie on Norfolk Street הגעגוע הוא מוטיב מרכזי) אלא גם בלחן ובעיקר בקול של רנדל. הוא חם ומיוחד ויש בו משהו שמצליח לעבות את המוזיקה ולתת לה עומק. אם השירים של Luluc היו מבוצעים על ידי זמרת אחרת הם היו מרגישים שונים בתכלית, קלילים הרבה יותר. עוד תורם למלנכוליה הזו הוא ארון דזנר מהנשיונל, שהפיק את האלבום. מי שמכיר את הנשיונל יודע כמה הם מומחים בהפיכת עצב ליופי טהור, והגישה הזאת חלחלה עמוק לתוך האלבום של Luluc, ובהצלחה.
Passerby הוא אלבום שנוצר מתוך הרבה מחשבה, אך הוא לא מרגיש מחושב לרגע. יש בו משהו טבעי מאד, ארצי מאד. הוא מרגיש כמו אלבום שנוצר בדיוק בנקודת הזמן המיועדת לו – על ידי צמד בשנות השלושים לחייו, שאמנם כבר חווה דבר או שניים ויודע מה זה רגש, אבל לא מכיל את כל המשקעים של אנשים מבוגרים באמת. הוא משמח לעתים ומעציב לעתים, נע בספקטרום גדול של רגשות כמעט מבלי להתאמץ. ומעל הכל – הוא פשוט אלבום יפה. לא האלבום הכי יפה של השנה, לא האלבום הכי טוב של השנה. אבל את השבוע האחרון, שבו הקשבתי כמעט רק לאלבום הזה, אף אלבום אחר לא יצליח לקחת ממני.
