לונא אבו נסאר - אספר לך (ביקורת אלבום)

לונא אבו נסאר – אספר לך (ביקורת אלבום)

בכל פעם שאני חושבת על איזה "One way ticket" לפולין, אני נזכרת בכל הפעמים שנתבקשתי לכתוב בשפה שאינה עברית ומניחה בצד את החלומות על חיים במקום טוב יותר.
בדיוק ברגע הזה, בו אני משלימה עם מדינת ישראל על כל תחלואיה, אני שומעת בדרך לא דרך  על כל מיני יצירות רב לשוניות, אחת מהן היא "אספר לך" –  אלבום הבכורה של לונא אבו-נסאר.

מבט מהיר ברשימת השירים מגלה לי שלא אבין חצי מהם, על כל המשתמע מכך, אבל לאחר הקשבה ראשונית לאלבום, נראה שזה לא באמת משנה. השיר הראשון באלבום הוא "קאן יא מקאן", קטע אינסטרומנטלי בו הגיטרה הופכת לפעמוני רוח והקצב נעשה מהיר יותר ויותר ככל שמתקרבים לסוף הקטע. מי שרוצה, יכול גם לשמוע את הרוח ואת החריקה שהחלון תמיד משמיע כשסוגרים אותו. זוהי התחלה עצובה וקודרת לשיר ערש, משהו שהיית מצפה שהטייגר ליליז יבצעו כאינטרו לאחד השירים שלהם.

"אספר לך", השיר השני, שומר גם הוא על מוטיב פעמוני הרוח ועל תחושת שיר הערש ומתחיל במילים "אספר לך על אויבים ועל רוחות רפאים". דבר שהופך אותו אוטומטית לשיר ערש לא ערש ומשחק עם "שיר ערש" של יהודה עמיחי. רק שכאן, הצדדים הלא טובים של העולם מגיעים בעוצמות חזקות יותר, בלי שקרים ובלי חצאי אמיתית. כמו כן, הלחן והמילים אוצרים בתוכם הרבה מאוד כעס, אך אם מקשיבים היטב לשניהם אפשר לזהות בשיר גם קצת אהבה וקורטוב של חוסר אונים – "אתן לך הכל, אבל אין לי…" – זו השורה איתה נגמר השיר, וכאן אנחנו חוזרים אל "קאן יא מקאן", הפעם חוברו לו גם מילים בערבית, מה שנותן תחושה של סגירת מעגל,  אשלייה שמדובר בעצם בשיר אחד.

Luna Abu Nassar Cover Album

שיר נוסף באלבום הוא "רכבת", המהווה נקודת מפנה ולו רק לכמה דקות: אם השירים הקודמים אופיינו בכעס, האשמות וחוסר אונים, כאן הכעס עדיין תופס מקום, אך יחד איתו מגיע גם הניסיון להתמודד. גם הלחן בשיר הזה שונה מקודמיו, הוא קצבי ומהיר יותר ומשקף בצורה נהדרת את נסיעת הרכבת – על שקשוק גלגליה, פעמוני התחנה, הדלתות האוטומטיות והנופים שבדרך. בהאזנה ראשונה לשיר חיפשתי אחר פעמוני התחנה. אלו לא בוששו לבוא. באותו הרגע ידעתי שהאלבום הזה יתנגן אצלי עוד הרבה מאוד זמן.

האלבום הולך ונהיה עצוב יותר ויותר ככל שמתקדמים ברשימת השירים. כך למשל שני השירים האחרונים מתאפיינים בייאוש ואפיסת כוחות. נדמה כי בשלב הזה, אבו נסאר רק מנסה להשאיר את הראש מעל המים, ולהוציא את נפשה אל האור ואל הדרור. כן, האלבום עצוב, מאוד אפילו, ובד בבד, הוא גם אלבום יפהפה ושיעור שחייה מצוין לכל מי שרוצה להשאיר את הראש שלו מעל המים ולנוח מעט לפני שהוא מתחיל לשחות שוב.

יש הרבה מחמאות שאפשר לתת לאלבום הזה. בתכלס, הדבר היחיד שיכול לתאר את האלבום בשלמותו הוא כנות. דרוש לה, לכנות,  גם אומץ, ולונא אבו-נסאר בהחלט מפגינה כאן את שניהם. היא נותנת לנו את האפשרות להיכנס אל תוך נבכי לבה ולהרכיב מעט מחייה. יחד עם זאת, למרות הכנות והאומץ, היא דואגת להדוף את המאזין, לסובב ולהחזירו כלעומת שבא, כדי להזכיר לנו שכשהיא אומרת "כולם רעים", היא מתכוונת לכ-ו-ל-ם. כן, גם אלינו.

כאמור, האלבום הוא דו-לשוני, שפתו השנייה היא ערבית, אך אותה לצערי איני מבינה כלל, יש באפשרותי לנחש ועדיין זה לא מספיק כדי להבין לגמרי. הלחנים והעיבודים של השירים האלו יפים מאוד, המילים זורמות בטבעיות, אך ישנו מחסום השפה. חלקנו יכולים לעבור אותו וחלקנו נאלצים לחזור אחורה ולנסות שוב ושוב ושוב, לשבור שיניים על בניינים, מילים ואותיות. יש באלבום הזה משהו שדורש מאיתנו ללמוד שפה נוספת ומזכיר לנו שאנחנו לא לבד כאן, ועל מנת שנוכל לתקשר באמת, רצוי שנשתדל מעט יותר.

יום אחד, אוכל לכתוב שירה בפולנית, ערבית ובכל שפה שרק ארצה. עד אז אני נשארת עם העברית ועם אלבומים כמו האלבום הזה, כדי שיזכירו לי שזהות היא אלסטית והתרבות משתנה ואנחנו, אנחנו יכולים לאהוב בכל השפות, גם אם הפה שלנו נסגר מהר מדי.

האזינו ל"אספר לך" אונליין