מארק רונסון - Uptown Special (ביקורת אלבום)

מארק רונסון – Uptown Special (ביקורת אלבום)

מה קורה כשנותנים למוזיקאית קלאסית רצינית, שהכי רחוק בפופ שהיא הגיעה אליו זה OneRepublic, את הדיסק החדש של מארק רונסון, ומבקשים ממנה לשמוע? קבלו ספוילר – היא תצליח דווקא לחבב אותו קצת, ואפילו לוותר על סטיגמת הפופ שלה כדי להקשיב באמת. תאמינו לי, כי זאת אני.

איך בדיוק זה קרה? בשתי מילים: מייקל שייבון. כשהסופר היהודי זוכה פרס פוליצר הודיע שהוא כותב לאלבום של מפיק העל האחראי בין השאר על הטסת הקריירות של איימי ויינהאוס ואדל (וגם זכה להרצות בTED), גם אנשים כמוני לא מתאפקים ומוכנים ללכת גם על הדברים הכי רחוקים מהם. במקרה שלנו זה האלבום החדש Uptown Special, הרביעי הפרטי במספר וה28(!) שרונסון מפיק.

למרות הציפייה והחשדות, בקטע ההקדמה Crack In The Pearl דווקא די נרגעתי. ביצוע לא רע בכלל, וגם המילים – טוב, מי אני שאדבר? – בקטע פופ מובהק. Crack In The Pearl P. 2 עבר גם הוא בשלום עם עיבוד מגניב. חוץ מזה, גם סטיבי וונדר אי שם בקטע, מה שיסביר את נטיית הR&B והסול של השיר – גילוי שכבש אותי סופית.

השיר השלישי, Daffodils, נשמע לאוזניי כמעט בדיוק כמו הקודם עם אותו וויבז וכמעט אותו קצב, ולמרות שהוא הזכיר לי למה אני לא שומעת פופ הוא גם הצליח לגרום לי להקשיב לו כמה וכמה פעמים, אז כנראה שבכל זאת קצת נשביתי. על הרביעי, Feel Right, אוכל להגיד רק שאהבתי את ליווי הנשיפה, ולגבי השאר אשמור על זכות השתיקה, ברשותכם. מה שכן, אי טביעת האצבע של שייבון מורגשת מאוד. Heavy and Rolling (עם שייבון) כבר סימן הקלה – בעיקר עם הסינתי' המקסים וצלילי הרקע. והמילים, כמובן. גם הסולו המשוגע לקראת הסוף ממש תפס את תשומת ליבי, שקודם סתם זז קצת מהקצב ולא באמת התייחס.

I Can't Lose מסביר את הכינוי "קונספט" לאלבום פה ושם, כי גם הוא מרגיש כהמשך ישיר לקטע הקודם – כמו כל האלבום עד עכשיו, בעצם – ועם אותו עיבוד סינתי פלוס נשיפה שעובד מצוין. לא ששמעתי עבודות קודמות של רונסון כדי להשוות אבל כאן ועליי זה עובד. בשיר נשמע גם בפעם הראשונה קול נשי. רונסון מספר שהוא חיפש בהרבה מקומות כמו ברים, מרכזי קהילה, כנסיות ומועדני לילה עד שמצא את האחד המושלם – קול ששייך למישהי לא ידועה בכלל בשם Keyone Starr. הסאונד המיוחד שלהביחד עם הביצוע יוצר שיר שממש עומד להכנס לפלייליסט. גם זה שלאחריו, In Case of Fire, הוא שיר עם פוטנציאל לשעות לילה מאוחרות או הליכות ארוכות שלי – פופ אמיתי כזה. אולי אחד קצת מעובד מונוטונית, אבל מעובד יפה. כן טחן לי קצת את השכל, אבל כנראה שזה טעם נרכש.

Leaving Los Feliz הוא שיר פסקולי מובהק. הייתי בהחלט רואה אותו, נגיד, באיזו סצנה של נסיעה לאורך החוף, חלונות פתוחים, רוח, קיץ. הבנתם את הקטע – בדיוק כל מה שאין עכשיו, אז תשמרו את השיר לקיץ. גם כאן ריף הנשיפה, צלילי הרקע ומעבר הגיטרה בסוף תפסו אותי להקשבה אמיתית אחרת מהקודמים, למרות הנוסחה הדומה. 

Summer Breaking עבר בלי רושם מיוחד, אולי חוץ מהסיפור המשעשע של רונסון על שהשיר נכתב בלילה אחד ויצא לו ישר מהראש, מסובך יותר מכל דבר אחר שהוא עשה, ככה שהוא לא ממש בטוח לגבי השמות של האקורדים בו. אם זה באמת הדבר המסובך ביותר שרונסון עשה, טוב – לגבי זה אני אשמור את הציניות ואקבל את השיר כמו שהוא – כפופ גרובי סטנדרטי.

אותו דבר לגבי השיר הבא – Uptown Funk , עם הפתיחה שאין דרך אחרת לתאר אותה חוץ ממגניבה; מה שהמשיך גם במעברי הפזמון, בקצב, בקולות הרקע, בסיום, בקליפ החמוד (שאמנם החזקתי בו 10 שניות, אבל עדיין) – פשוט שיר סוחף, שמסתבר שסחף איתו גם את כל העולם – מקום ראשון בבילבורד והרבה, בלשון המעטה, צפיות ביוטיוב.

כאן למשל נאלצתי להודות בקיומה של הסטיגמה – כן, חיבבתי את השיר. לא, לא ידעתי אז שהוא מפורסם. פעם ראשונה ששמעתי אותו זה כאן, ויודעים מה? אין ברירה להודות שהוא אולי השיר הכי מוצדק באלבום – ואת השורה הזאת כתבתי לפני שגיליתי מה השיר הזה באמת. גם לשמוע אחרי זה ששייבון לא מעורב בשיר אלא דווקא איזה ברונו מרס (לא זיהיתי, נשבעת) אחד לא הוריד לי אותו. בסופו של דבר, גם המוסיקאית העילאית המתנשאת נפלה בקסם. אבל אל תגלו, טוב? לכל אחד יש גילטי פלז'רס.

הקטע האחרון, Uptown's First Finale, מתחיל כמו ההקדמה עם הקלטת מפוחית נהדרת של וונדר שממש באה טוב, והוא סיומת שקטה וקצרה לאלבום פופ מהודק – בדיוק כמו שיאה למפיק כמו רונסון.

לסיכום? אלבום חביב בהחלט, עם גרוב כמו שצריך ובלי יותר מדיי קלישאות (תודה לך, שייבון) שמכבד את שומעיו ויכול לעניין גם כאלו שממש לא בקטע. אין ספק – לכוס התה שלי הוא לא יהפוך, אבל כן עברתי בשלום – או לפחות הרבה יותר טוב משחשבתי –  את ההצצה הקטנה הזאת לעולם שעד לאחרונה סירבתי להכניס אליו אפילו זרת. לשנות את דעתי עליו זה לא הצליח, והז'אנר הזה עדיין לא יתפוס בשום מצב חלק משמעותי או גדול אצלי בחיים. מצד שני, עכשיו לפחות אני מבינה טוב יותר מה מושך במוסיקה הזאת – הנקיות הלא מסובכת והבהירות במוסיקה הזאת שכל מטרתה זה רק דבר אחד – לעשות לך כיף באוזן וקצב בגוף, וזה בדיוק בדיוק מה ש Uptown Special מצליח לעשות.