ימים אדומים

ימים אדומים

האחד במאי 2008, חג הפועלים, נכון? לא אצלנו, חוגגים בפולין, חוגגים ברוסיה, בארגנטינה, בבלרוס, ליטא ואיפה לא. הו, אגיד לכם איפה לא, בישראל לא. נכון אמנם שבישראל חג הפועלים החל לאבד ממעמדו כבר בשנות השמונים, אך ישנן עוד קבוצות שחוגגות אותו ודואגות לצעוד להפגין למען שיוויון, צדק וחירות לכל. החג הזה היה שונה, מהסיבה הפשוטה שבאותו יום בדיוק ציינו את יום השואה, כך שבמקום לצעוד בתאריך יחד עם כל העולם נסענו לבושים במיטב חולצות התנועה שלנו אל טקס הנעילה בבית לוחמי הגטאות. הטקס, כמו כל טקס ממשלתי, כלל בחובו נאומים של שלל פוליטקאים, יוצאי צבא ואיזה נער או שניים שדיברו בצורה מאוד מרגשת על כמה חשוב להילחם למען המולדת ולהרוג את האויבים שלנו למען יראו וייראו.

כך הועבר לפיד ה"שמרו על המדינה הזו, כי זה כל מה שיש לכם ואין לנו לאן ללכת, כי כולם מכחישים את השואה, רוצים לרצוח אותנו והם, הם האויב" מנואם לנואם, אבל אז, חווקה ז״ל עלתה לבמה. היא דיברה איתנו על סולדריות, על הקשר שבין השואה לבין הגזענות הישראלית, על התקוות שהיא תולה בנו ועל החברה השוויונית עליה חלמה יחד עם חבריה לתנועת דרור. חברה בה הסולידריות, החירות, הצדק ואהבת האדם שוררים בכל. הקשבתי לה ומיד נזכרתי שכרגע בכל העולם חוגגים את חג הפועלים, חג הסולידריות, והנה, אנחנו פה, מקשיבים לאנשים שהסולידריות היא מהם והלאה.

עברו השנים ועזבתי את התנועה, אלא שאי אפשר להגיד שבאמת עזבתי אותה, הרי איך אפשר לעזוב בית מבלי להשאיר אותו בתוכך. שנה לאחר מכן, הגעתי אל השירות הלאומי שלי, שם התאהבתי בשתיים מתוך ארבע קבוצות התיאטרון שבתוכו ומזה הרבה זמן שאני מנסה לכתוב טור על מוזיקה בתאטרון ועל סולידריות שבין אמנים ואנשי תרבות, אלא שמדובר בנושא חמקמק. הרי כל הצגה כוללת בחובה מוזיקה, אך זו באה כרקע, כחיזוק ולאו דווקא מקבלת תפקיד עיקרי על הבמה. יכלתי כמובן ללכת אל הכיוון הקל ולכתוב על מחזות זמר, אלא שזה כמו לכתוב 42 בתשובות לבגרות במתמטיקה.

אחת מקבוצות התיאטרון שהזכרתי קודם היא תאטרון מלנקי אשר הוקם על ידי איגור ברזין לפני 17 שנה ומכונה על ידי רבים "גשר הקטן". מדובר בתאטרון פרינג' הפונה בעיקר לקהל הרוסי, אך לא רק. ההצגות כולן בעברית ובין עיבודים לדוסטויבסקי, צ'כוב וחארמס תוכלו למצוא גם אגדות יהודיות, תנ"ך, קבלה וטנסי ויליאמס.

הקטע הראשון לקוח מתוך "הגולם", הצגה שכל כולה מוזיקה ותנועה ללא מילים, כשראיתי אותו לראשונה בזמן החיפושים היה לי ברור שאשתמש בו. ההצגה מבוססת על אגדת הגולם לפיה חכמים יצרו בחומר יצור חסר מח הנועד להגן על קהילות יהודיות, אלא שכאן האגדה מקבלת מימד נוסף. ההצגה מתרחשת לאחר שואה גרעינית בה שורדים אמא, אבא וילד אשר לאור תחושת הפחד יוצרים לעצמם מגן בדמות גולם. בני האדם מפתחים כלפיו הערצה ולאט לאט מאבדים את כל הסממנים התרבותיים שלהם, החל מבגדיהם וכלה בשפתם, הוא מצדו נעשה יותר ויותר אנושי. הקטע הנ"ל, בהלחנתו של יבגני לויטאס נשמע אמנם כמו הרבה רוח, אך למעשה מדובר בשילוב של בס וכלי נשיפה. הדבר רק מגביר את הפיכתה של המשפחה לחסרת שכל, תרבות ומוסר ודורש מהקהל להתרכז היטב, אחרת לא יבין דבר –

הקטע הבא, לקוח גם הוא מתאטרון מלינקי, מתוך ההצגה "הזקנה ועושה הניסים", אלא שהפעם מדובר בשיר, אשר אחד מכלי הנגינה בו הוא לא אחר מאשר מסור. כן, שמעתם נכון, מדובר במסור. ההצגה עצמה היא עיבוד של איגור ברזין ובוריס ינטין לסיפור של הסופר הרוסי דניאל חארמס בתרגומו של רועי חן המגולל את סיפורו של סופר הנקרע בין הרצון לישון לבין הרצון לכתוב. תכל'ס, זו ההתלבטות של כל כותב.אנחנו אוהבים ארבעה דברים – שינה, כתיבה, אלכוהול ומזון, מי שייקח לנו אותם, דינו מוות. טוב, לא באמת מוות, אבל הבנתם.

אך הדבר לא מתחיל ונגמר כאן, חייו של הסופר המסכן הופכים יותר ויותר אבסורדיים כשאל חייו נכנסים שני ילדים מופרעים, שכן ביזארי, זקנה שמתה לו בדירתו ונערה שלא נותנת לו מנוח. השיר  אמנם נכתב ברוסית אך המנגינה בהלחנתו של מישה גלוזמן ותנועות השחקנים מתרגמים אותן בצורה פנומנלית.

אחרון חביב הוא השיר "בוקר טוב" מאת אברהם שלונסקי, בהלחנתו של דובי זלצר ובביצועו של אריק לביא. כל הטוב הזה מגיע מתוך "עוץ לי גוץ לי" אגדה גרמנית אשר שלונסקי הפך אותה להרבה יותר בקורתית מצד אחד ולהרבה פחות מפחידה מצד שני.השיר הנ"ל מעלה זכרונות נעימים מימי התנועה, אך תפקידו העיקרי הוא להכניס אתכם לסיפור. אלו מאיתנו שלא הספיקו לראות את ההפקה המקורית מוזמנים לה ביוטיוב. אחר כך, נלך כולנו יחד אל הורינו ונדרוש מהם ללדת אותנו קודם, אם נעשה זאת יחד זה בטח יעבוד.

כאן, אנחנו חוזרים להתחלה – הסולידריות היא משהו שקיים לא רק בין בני אדם אלא גם בין ובתוך תחומים שונים באמנות. אלו משלימים האחד את השני ויוצרים אדם, על כן, בכל פעם שאנחנו נתקלים ביצירה טובה, הדבר הנכון לעשות הוא למצוא את כל הדרכים בכדי לחלוק אותה עם העולם. תחושת ההזדהות שתבוא לאחר מכן, האדם האחד שישנה את צורת מחשבתו בעקבותיה הינה כמו הנוער למרטין בובר – הסיכוי הנצחי לאושרה של האנושות.