יום הזיכרון – I Wish I knew how it would feel to be Free

I Wish I knew how it would feel to be Free, הלוואי וכולנו ידענו.

את השיר הזה, של נינה סימון, גיליתי איפשהו בכיתה ו', אז כולם התעסקו בכוכב נולד ואני שהייתי מוקסמת מאחד השירים שלה במחזמר "Hair"  התחלתי להתעסק ב"נינה סימון".

האלבום הראשון שקניתי אי פעם היה Released, עד היום אני לא ממש יודעת למה, משהו בתצלום של נינה על העטיפה פשוט ריתק אותי, הרגשתי כאילו האלבום קורא לי אליו ומתחנן שאקח אותו.

השיר הראשון באלבום שתפס אותי באמת, היה השיר הרביעי שהוא במקרה גם שיר הנושא- I shall be released, בשמיעה ראשונה הבנתי ממנו מעט מאוד. רק אחר-כך כשלקחתי את הבוקליט לידיים והחלטתי שהפעם אני מתרכזת רק במילים ולא במכלול, הבנתי את כולו.

השיר עוסק באסיר הכלוא אי שם באחד מבתי הכלא בארצות הברית, הוא זועק את זעקת המופללים, החפים מפשע ובעיקר את זכותו להיות אדם חופשי. אך הכלא הזה, הוא לא רק ארבעה קירות, אוכל נוראי וסוהרים, הוא החברה כולה. כולנו נוטים לכלוא את האחר ואת עצמינו בתוך גבולות ברורים מבלי לנסות להכיל, להבין ולקבל.

הכי פשוט לדחות, קשה יותר לנסות להבין.

השיר השני שתפס אותי באלבום היה I wish I knew how it would feel to be free, גם כאן, תהליך ההבנה היה דומה. לא אעייף אתכם במשמעות הברורה של השיר, אומר רק כי קיים קשר הדוק בין שני השירים הללו.  גם בשיר הזה שולטת השאיפה לחופש, חופש אמיתי המאפשר שחרור מכבלים, כזה הגורם לנו להרגיש כי יש ביכולתנו לעוף לאן שרק נרצה.

דבר נוסף העולה מתוך השיר הזה וחשוב לי להזכיר הוא השורות האלו –

I wish I could live
Like I'm longin' to live
I wish I could do
All the things that I can do

אני מכירה כל כך הרבה אנשים, בכללם אני שיכולים להזדהות עם המילים האלו, עד שלפעמים נדמה שהן המנון של ממש.

מי מאיתנו לא היה רוצה לחיות בדרך המתאימה לו? בלי הסללות, בלי ביקורות ובלי דעות קדומות? "חיה ותן לחיות" קוראים לזה, אך האם אנחנו באמת מיישמים?

ברבות הימים, הרגשות שלי כלפי שני השירים הללו הפכו מעט אמביוולנטיים – הם מעוררי תקווה מצד אחד ועצובים מהצד השני. אלו השירים שכבר שנים רבות מרכיבים את פסקול יום הזיכרון שלי, גם בגלל האמביוולנטיות שיש לי כלפי היום הזה וגם בגלל הסיבות שמניתי למעלה.

אהיה כנה ואומר שלא איבדתי אף אדם בשום פיגוע, אירוע חבלה או זירת קרב (לפחות לא אחד שאני יודעת עליו) אולי בגלל זה קשה לי כל כך להתחבר לאבל הלאומי ולמנטרת ה"טוב למות בעד ארצנו" אשר טבע טרומפלדור. אין לי שום דבר נגד טרומפלדור, אני אפילו בעדו במובנים מסוימים, אבל קשה לי עם ניכוס המשפט הזה בעבור איזשהי לאומניות ריקה מתוכן.

חשוב לזכור, חשוב מאוד אפילו, אבל אסור להפוך את הזיכרון לאידיאל, המתים (משני הצדדים), לא מתו כדי שהזיכרון יהיה הדבר היחיד העומד לנגד עינינו. הם מתו, כדי שלא נוותר על השלום ועל החירות, כדי שלא נשכח אף פעם שלכל מטבע יש שני צדדים ושצריך לדעת, או לפחות לנסות, להכיל אותם גם ברגעים הכואבים ביותר.

לא מזמן, העלו בעמוד הפייסבוק של כלמה (עמוד שמטרתו לימוד פשוט של ערבית והידברות בין הצדדים) את המילה הזו- חִוַואר – حِوار. אשר פירושה הדברות בצירוף בקשה קטנה של חנין (מנהלת הדף) – "אני מקווה ששנינו, אני ואתם, קודם כל נסכים על זה שדעה שונה לא בהכרח באה בכדי לבטל את הדעה של הצד השני. לכל צד יש את הנרטיב שלו שצריך לכבד, אפשר לא להסכים ואפשר להתווכח אבל לעולם לא לנהוג במדיניות סתימת הפיות כלפי אף צד. חלק ממטרת העמוד הזה ליד לימוד שפה ותרבות היא ללמוד להכיל אחד את השני על כל המשתמע מכך."

אני רוצה להצטרף לבקשה הזו ולומר כי הצעד הראשון לשלום, הוא ההכלה, ההבנה כי יש עוד צדדים שגם אותם צריך לשמוע.

בואו נלמד להכיל את האחר, השאר כבר יגיע.

נינה סימון – אנטוניו מונטנרו (Antonio Montanaro), איטליה.