בעוד שלושה ימים תחלוף תשע״ה. השנה יש לתאריך משמעות מיוחדת עבורי. השנה החלטנו לערוך, לראשונה, מצעד אלבומים ומיני-אלבומים עברי. בכנות, לא יכולתי להיות נרגש יותר. אנדי נולד מתוך תשוקה לחשוף ולהיחשף למוזיקה נהדרת וחדשה, מרחבי העולם ובמיוחד מכאן, מהזירה התרבותית הכל-כך נפלאה ולחלוטין לא מספיק מסוקרת שבה אנחנו חיים, פועלים ואוהבים. לכן, עבורי, קיום המצעד הוא אבן דרך מהותית למגזין. לשמחתי, כך הרגישו גם חברי המערכת – וכך ניגשנו למשימה.
בעוד שלושה ימים נפרסם את רשימת אלבומי תשע״ה שלנו. אבל לפני כן, נחגוג מוסד קצת מוזנח במחזותינו: המיני אלבום. האי.פי. מעטים מדי יוצאים כאן, אולי מסיבות כלכליות ואולי מטעמים אומנותיים ותרבותיים. בדיוק בגלל זה בחרנו לחגוג חמישה מיני-אלבומים נהדרים ששוחררו בתשע״ה והותירו בנו חותם מיוחד.
מקווה שתהנו מהמצעד ונתראה בחלק ב', מצעד האלבומים, בראש השנה.
ערן גלובוס, עורך ראשי.
[חברי המערכת המשתתפים: ערן, ילי, יעל, נוה, ליאור, הילה, אורן ושירי // רכז: אורן סגל // עיצוב: עידו נינבורג // לוגיסטיקה בסוף המצעד]
Cohenbeats & KerenDun // The Weight
הלך הרוח שעולה מהאזנה ל-The Weight של קרן דן וכהן ביטס היא של פיפל ווטצ'ינג טיפוסי ברחובותיה של תל אביב מרכז ודרומה. בכל סיבוב בתל אביב אפשר להבחין ביפיפיות המטרופולין. הן הולכות ממקום למקום ברגל או רוכבות על אופניים. בשום מקום אחר לא תמצאו כאלו עלמות, בשיק בלתי מתאמץ. נכון לימים אלה היפה התל אביבית לבושה בשילוב של חולצות אובר סייז עם מכנסונים או חצאיות קצרות בצבעים ניטרלים. היא הורסת. קרן דן היא המקבילה המוזיקלית של האישה הזאת.
המוזיקה שהיא [קרן דוניץ בשבילכם] וכהןביטס [מיכאל כהן] יוצרים כאילו נולדה ללוות מפגש במרפסת במרכז העיר עם חברים לבירה. The Weight מתחילתו עד סופו נעים וגרובי. נדמה שהשיא מגיע בדמות קטע הנושא, the Weight, שמציג יכולות גבוהות גם בהפקה וגם בביצוע. אמנם מדובר פה בגאווה ישראלית לכל דבר, אבל זהו ללא ספק ריליס שיכל להתנגן בכבוד בתחנות הרדיו בארה״ב ולהפוך ללהיט קולג'ים, בלי שאף אחד ידע שכל הנשמה הזאת בכלל מגיעה מעיר יפה במרחקים.
– ליאור ויינרייך
// The Weight //
עמית ארז // איפה אנחנו
30 שניות לתוך ״אם לא תתני אהבתך״, אני חש עקצוץ משונה. אני עומד בתור לקו 480 וההמון נעלם פתאום. קשה לתאר לאדם שלא סובל מהפרעות קשב וריכוז את התחושה הזאת, את הנורה שנדלקת, משכיחה את כל הסחות הדעת. את הבהירות. לכל אורך 17 הדקות של ״איפה אנחנו״, התחושה הזאת רק מתחזקת.
אני מסיים את האלבום ולוחץ ריפיט. בשעה הקרובה אעביר איתו את הפקקים של כביש 1. בהאזנה השנייה אתחיל לכתוב. אני לא יכול להישאר אדיש. בבית אני מציק לארז עם כמה שאלות. דיברנו בעבר, אבל אין ביננו היכרות של ממש. קצת אחרי אני מעלה את הביקורת ושולח לכמה חברים. ״אתם חייבים לשמוע את זה״.
למה לקח לארז כל-כך הרבה זמן לשחרר אלבום בעברית? יש לי רק השערות. מה שבאמת מטריד אותי הוא איך פספסנו. מי האידיוט שלא הבין קודם שנמצא היורש לברי. ארז עזב לאחרונה את הארץ, לחפש עתיד טוב יותר בחופה המערבי של ארצות הברית. את כס נסיך הרוק הישראלי הוא כבר לא יאייש. אבל כמו בסיפור שרק ממתין שיסופר, מעוגן בטבעו המסתורי של הזמן, את הטוב ביותר ארז השאיר לסוף. ״איפה כולנו״ הוא יצירת מופת ויהלום שבכתר גוף היצירה המרשים של ארז. לנו נותרה ההחמצה. אני יכול רק לקוות שבארה״ב לא יפספסו. שאי שם האיש הנכון יבין כמה רחוק עמית ארז יכול להגיע.
– ערן גלובוס
// איפה אנחנו //
lessAcrobats // Other Selves
בסינגל "Time", מביאים הא-קרובטים את הסיפור של הדור שלנו: המרדף המתמיד והעקר אחר הזמן. אבל לא זו הבשורה הגדולה של איתי נירנבלט, רועי קידר, ג'סטין תאנג ואמיר שטיינברג; הבשורה היא דווקא דברי הנחמה שלהם שמגיעים בפזמון, שלוכדים את הנאיביות הנוסטלגית של סוף הניינטיז ותחילת האלפיים, מילולית ומוזיקלית. "Time" שוחרר אחרי "Friday Night", גרסה מאוחרת ל"יום שישי חזר" של מתי כספי – שיר שמחבק את שברון הלב התיכוניסטי שמוכר לכל מי שאי פעם ביקר בפרנדזון, והשניים שירטטו תמונה ברורה של אופטימיות נערית. האי.פי "Other Selves" שהושק ביולי לא אכזב, ושיקף בחינניות מסע קצר בזכרון של בחורים שגילאי הנעורים שלהם עוד מפעפעים בועות ורודות בביצת בגרותם.
לס אקרובטס הצליחו ליצור משהו נדיר: הם שחזרו את התום. השינז שרקו את הילדות בשקט באלבום הבכורה שלהם מ-2001 ובעוקב לו מ-2003; אבי בופאלו חולל אפקט דומה ב-2010, והביצ' בויז עשו את זה אף קודם. אל כל אלו מצטרפים האקרובטים בזכות – בין אם בזכות ליריקה נטולת ציניות שמשתפכת מבעד לחיוך מגושם של ילד מאוהב, בזכות הקולות הגבוהים-דקים של נירנבלט שמשחקים בעליזות זה עם זה, או בזכות התאבון והחדווה שניבטים מהמהלכים המלודיים של הרביעייה ומפגישים את קודמיהם מהסיקסטיז ועד היום. האי.פי מכיל בסך הכל שישה שירים, אך די בהם כדי להתמסר לימים שהאקרובטים מנגנים. "We can save you", האקרובטים שרים ב-"Directions"; אם משהו יכול להציל אותנו בשנת 2015, זה לגמרי העבר הזה.
– שירי ללוש
// Other Selves //
Totemo // Heavy as My Dreams
בשקט בשקט, רותם אור עמלה הרבה וקשה. המוזיקאית המוכשרת יוצרת מוזיקת שוליים עדינה כבר שנים, אבל השנה הכל השתנה, השנה הסדר התערער בסיפורה של רותם אור. Heavy as My Dreams, מיני-אלבום הבכורה שלה תחת השם היפהפה Totemo, שאור מספרת שהגיע אליה בשנתה, הוא לא פחות מיצירת המופת שלה, ואנחנו לא היחידים שנעיד על כך.
ה-EP הקסום, שיצא מהלייבל המצויין BLDG5 והופק על ידי רועי אביטל מ-Garden City Movement, מורכב ממצע צלילים עדינים על ביטים שבורים תחת קולה המלאכי, המלודי והמהפנט. Totemo גורמת למאזינים להחמיץ פעימה שוב ושוב, גם אם אינם רגילים להאזין למוזיקה אלקטרונית.
שיר הנושא של ה-EP, שבין היתר גם פותח אותו, הוא תענוג צרוף שתופס אותך כבר מהשמיעה הראשונה. Time to Shine, שסוגר אותו, הוא ממתק פופ וללא ספק השיר הכיפי מתוכו. Host, הסינגל הראשון, מקסים ונוגה. המנטרה החוזרת של Totemo, "הנזק נעשה", גורמת למאזינים לעצור ולחשוב. הנזק אכן נעשה, ומכאן אנו שבויים בקסמה של רותם אור.
– יעל וולובלסקי
// Heavy as My Dreams //
Garden City Movement // Modern West
השנה 2015 ויש לנו את זה, חברים – אנחנו בהיכל האסתטיקה הבינלאומי. בשנים האחרונות האיץ דפוס הצריכה המלוטשת שלנו: אנחנו צורכים מנות פופ מהודקות (או מפורקות למשעי) שהוכנו בכפפות של משי, כאילו יצאו תחת ידי רוקחים. הרוק העדין הפופולארי מהונדס ע"י אלט ג'יי, שאפילו משמעות שמם מיוחסת למחשבי אפל הענוגים; ג'יימס בלייק בוחש עצב ממוחשב בקדירה שקנה ב"סוהו", ואפילו את הראפ כבר שרים באוטוטיון. לבשורה לקח זמן להטמע בישראל, ונדמה שהיו אלה יוני שרוני, רועי אביטל ויואב סער שאימצו אותה לראשונה.
השלישייה הוציאה כבר שני אי.פים לפני "מודרן ווסט", והצליחה במלאכתה גם אז – נוצרו שירי קטיפה פניניים כמו "Terracotta" ו-"Move On", לצד הרפתקאות פיזוזיות יותר, בהשפעות משתנות של מזרח ומערב. האי.פי השלישי הוא המשך טבעי לקודמיו, נטול אמרה חדשה אמנם, אך ממשיך ומגבש במקצוענות את האמרה המוכרת. "Recollections" שפותח אותו דווקא חורג במעט מהקו הכללי וחוקר בזהירות אזור חדש, של פירוק והתנגשות; גם אלו כמובן ממורקים להפליא, ומעניין לראות אם המחוז הזה יהיה תחת אור הזרקורים בחומרים הבאים של גארדן. "My Only Love" ו-"Modern West" הם ממתקי הפופ התורניים, והם מהנים, קיציים וחופשיים מדאגות כמו קהל בפסטיבל. "When We Had It Easy" ו-״Sorting Things Out" מאופקים וסקסיים, ועושים את מה שלטעמי הוא היפה ביותר בז'אנר הזה – הם מקפיאים את הרגע, שבו בזמן מעלה עשן קרחי ונוטף לאטו. יש שיתרפקו על המוזיקה שנעשתה לפני שהגיע המכשור, כשהקול צף בבירור מעל מי גיטרות ותופים גועשים – אבל חבל להם להפסיד את מה שמאפשרת ההדממה העל-אנושית של הסערה. בלעדיה לא יכולנו להבחין ביהלומי-הלובן שבאדוות.
– שירי ללוש
// Modern West //
— — — — —
על המצעד:
לאחר שגיבשנו רשימה ראשונית של אלבומים בולטים שיצאו השנה, הוצאנו קול קורא [ב-19 ביולי] ליחצ״נים, לייבלים ולציבור, לשלוח אלבומים ישראלים אשר שוחררו בין ה-26.9.14 ועד ה14.9.15. אלבומים ישראלים הוגדרו כאלבומים מאת יוצרים הפועלים בישראל (אם אינם מתגוררים בישראל, הופיעו פה באופן משמעותי בשנה החולפת), שהופצו באופן פיזי/דיגיטלי רק ו/או גם לקהל הישראלי, בכל השפות ובכל הסגנונות. הודענו בקול הקורא שנאפשר קבלת אלבומים להאזנה עד ה-30.8, בלי קשר למועד יציאתם (כלומר: גם אלבומים שישוחררו לאחר תאריך זה), על מנת לאפשר לנו להקדיש לאלבומים זמן מספק ותשומת לב ראויה.
בדירוג עצמו, בחר כל חבר מערכת את אלבום השנה שלו, ״זהב״ [5 נקודות], שני ״כסף״ [3 נקודות] ושני ״ארד״ [2 נקודות]. בנוסף, בחר כל חבר צוות חמישה אלבומים להם העניק נקודה בודדת. בדירוג המיני-אלבומים, בחר כל חבר צוות שלושה אלבומים, ״זהב״, ״כסף״ ו״ארד״, ב-3, 2 ונקודה אחת, בהתאם. כפי שהוחלט מראש, ההצבעה נחתמה ב-20.8. שיבוץ הכותבים לאלבומים נערך באופן וולנטרי.
