יום הניצחון של השירה העולמית

יום הניצחון של השירה העולמית

מה מביאים לילדה בת חמש? ספר כמובן, ולא סתם ספר, אלא את "שירים ופזמונים לילדים", עם תמונה של ביאליק מודבקת על הכריכה הפנימית. ביאליק ואני חולקים את תאריך הלידה הלועזי שלנו – אפשר אפילו לומר שטכנית הפרש הגילאים בינינו קטן מאוד. הרי אני בכלל נולדתי בפולין של המאה הקודמת.

הילדה היא כמובן אני ומעניק המתנה הוא אבא שלי המאמין בנומרולוגיה וחושב שיש קשר בין תאריך הלידה לבין העיסוק שתבחר לך בעתיד. לקח אבא את תאריך הלידה, בדק, חקר והגיע למסקנה כי שירור וכתיבה הן ייעודי בחיים. אך צריך להתחיל ממשהו ועל כן אין מתאים מהספר הזה, שהיווה עבורי לא רק זיכרון ראשון ואמיתי של מתנת יום הולדת אלא גם החל את אהבתי לשירה.

החיבה של אבי לנומרולוגיה אמנם לא עברה אליי, אך חיבתו לתאריכים ושמות דווקא כן. כך למשל אחד העיסוקים החביבים עליי הוא לחבר בין אירועים היסטוריים לתאריכי לידה/פטירה של אנשים. קחו לדוגמא את יום הניצחון החל בתשיעי במאי, 39 שנים אחרי ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, באותו תאריך בדיוק נפטרה המשוררת מרים ילן שטקליס (עלתה מאוקראינה שנחשבה דאז כחלק מבריה"מ). תחילה חשבתי להקדיש לה את הטור ולהציף את דפי האינטרנט בזכרונות עצובים משהו על נורית, דני ומיכאל, אלא שאז חשבתי לעצמי שכדאי לגוון מעט בזכרונות, בשמות ובשירים בכלל.

את הטור הזה אני מקדישה לכל מי שלא ידע שהשירה העברית הינה המולחנת בעולם כולו, כמו כן, בשיר "אבא שלי" – האבא מת, נרצח בעת השמירה למעשה, לא ישן. זהו, אתם ילדים גדולים והגיע הזמן שתדעו זאת.

היות והיום אני במצב רוח של סימנים, השיר הראשון בתור יהיה גם השיר הראשון שידעתי לדקלם בעל-פה ומתוך שינה עוד בהיותי זאטוטה בת ארבע – "עקרה" של רחל בלובשטיין (או בשפת העם – רחל המשוררת).

סבתא שלי מאוד אהבה את השיר הזה, היא אפילו קראה לאבי על שם אורי מהשיר, אגב, הוא אכן שחור תלתלים (ויש היגידו נבון). "עקרה" הולחן על ידי דרורה חבקין ומבוצע על ידי חוה אלברשטיין כאשר זו מלווה עצמה בגיטרה גרידא. אפשר לומר שזה די ברור מדוע נעשה שימוש דווקא בגיטרה ולא בפסנתר, או כל כלי אחר, קשה להפיק ממנה את כאבם של אלו העורגים לדבר מה מעבר להישג ידם. קשה, אך לא בלתי אפשרי, יש בצלילים ובחיתוכי האוויר החדים  מעין התאמה מושלמת ללחן של חבקין.זו עשתה שימוש בסולם מינורי והלחן עצמו מתאפיין בבדידות, מעין חולשה וחיוורון. אחר כך, מגיעה ההתלקחות, רקיעה של רגלים קטנות ועקשניות על קרקע נוקשה.

אני לא יודעת כמה מכם ניסו פעם לחפש שירה פולנית מולחנת. סביר להניח שלא רבים – אם בכלל. החלטתי לחסוך לכם את המאמץ ולעשות זאת בעצמי. את הימים האחרונים ביליתי בחיפושים אינסופיים אחר מישהו, כל אחד, שהלחין את השיר "Kot w pustym mieszkaniu" של שימבורסקה. ניסיתי כל מיני תחבולות, תחילה כתבתי את שם השיר, אחר כך הוספתי אליו את שמה של שימבורסקה ואפילו ניסיתי להתחכם קצת. דבר לא הועיל, את מסך המחשב שלי מילאו עשרות סרטונים מתעתעתים. אנשים רבים מספור הצמידו לחן לתמונות יפות ולמילות השיר, חלקם אף הגדילו לעשות והקריאו אותו בעצמם. ישנם גם כאלו שמקריאים באמצע הרחוב, אבל המיוחדים ביותר אלו הסרטונים בהם מקריאה שימבורסקה עצמה.

אחרי חיפושים רבים ואכזבות אינספור, מצאתי להקה בשם "Freewolni" המונה חמישה חברים (תומאש לוקאז'וק – גיטרה, מריוש מיאצ'קובסקי – גיטרה, מגדה באובנק – תופים, אולה באובנק – שירה, לוקאש דודוביץ' – בס) שהלחינה, באמת, עם גיטרות, בס, תופים והכל את השיר הנהדר הזה. הלחן מתאפיין במעין שילוב מקסים של כעס וחוסר אכפתיות. הקצב המהיר של השיר, הדיסטורשנס והכעס החבוי בקולה של הזמרת, שומרים על כוונת המשוררת מחד והופכים אותו למשהו שגם הסו קולד צעירים יובלו להתחבר אליו.

כמו כן, נדמה שאם הייתה איזשהי מנגינה לרגע בו אני חוזרת הביתה והחתולה שלי מסתכלת עליי באדישות המכסה על עלבון, זו ללא ספק הייתה המנגינה הזו.

כל הטור הזה בכלל התחיל מהרצון שלי לכתוב על שיריה של מרים ילן-שטקליס, בכל זאת, לא כל יום את מתה כבר שלושים שנה. לקחתי את העותק המרופט של "ספר דני" שיש לנו בבית וניסיתי לבחור מתוכו את השיר האהוב עליי. הסתבר לי שמדובר ב"דני גיבור", שהרי "שלי תבואנה כשאהיה לבדי, מכפות הרגליים הן תבואנה, מן השורשים שלי. חמות יותר מדם" (לורקה, חתונת הדמים). הציטוט הזה, הנמצא בין הציטוטים האהובים עליי, הוא גרסת המבוגרים לשיר. איש לא רוצה שייראו אותו בחולשותו וזה גם מה שאנחנו מעבירים הלאה. רק החזק שורד, בחברה האנושית, בטבע ובכלל.

אפילו האכזבה מנורית, שלא הצליחה להוציא מדני את הבכי בפומבי – גם כאן מעין אמירה מצ'ואיסטית משהו בסגנון בנים אינם בוכים. הראו לי אדם אחד שלא רצה לפרוץ בבכי לכשזו שהוא אוהב סירבה לו באנוכיות כזו. את השיר הלחין מקס למפל והוא בוצע לראשונה בשנת החמישים על ידי אהובה צדוק ואף הוקלט יחד עם שירי ילדים נוספים באלבום "אני נהג רכבת". הלחן אינו עצוב, גם קולות הילדים הנשמעים ברקע, השימוש בפעמונים ושירתה הילדותית והשמחה משהו של צדוק מרמזים על כך שדני הוא לא רק גיבור, אלא גם לא צנוע במיוחד. רק בשני הבתים האחרונים, בהם מספר דני לחבריו כי נורית סירבה לו, קולה של צדוק משתנה והופך כעוס ומאוכזב.

אתמול שמעתי את השיר לראשונה אחרי הרבה מאוד זמן – עברו כמה שנים טובות מאז יצא לי להאזין בו והוא עדיין מעלה בי את אותם הדברים, ללא ספק אחד הדברים שהופכים שיר לשיר טוב.

גיליתי כל מיני דברים מעניינים במהלך הכתיבה, גיליתי שפולנים אוהבים פסנתרים, אוהבים לעשות מצגות וחלקם אף אוהבים להקריא שירה. גיליתי שיש הרבה, ממש ממש הרבה סרטונים של משוררים כאלו ואחרים מקריאים באירועים כאלו ואחרים, אבל לחן? לא! גורנישט, ניץ!

כאן, לכל מקום שאליו תלך, תיתקל בפזמון שהחל בכלל כשיר ופתאום כולם יודעים אותו בעל פה, מבלי לדעת שלפני כמה עשרות שנים מישהו שבר את הראש, את השיניים ואת הלב כדי למצוא את המילה הנכונה. זו שתתאר בדיוק מושלם דברים כמו אהבה, כאב, אובדן ואפילו שהיה בגן שעשועים. נו, המילה הזו שהיא בדיוק זה וברגע שקוראים אותה, האמתפיה מתעוררת והכל נהיה ברור יותר.

אצלנו, מישהו לקח את היופי הזה והכפיל אותו, בפרשנות, בנגינה, בקול בס או סופרן ולו רק שייתווסף לו, רק שיהיה יותר שלנו ופחות של העבר. הרי שירה היא נצחית, מוזיקה היא נצחית והשילוב ביניהן הופך אותן לנצחיות כפליים.